כל נושא כאן אוסף סיפורים מכמה מסורות שונות. זו הכוונה: אותה שאלה, תשובות שנשמרו במקומות רחוקים.
שליטה מתחילה בגבול: מה שייך לתגובה שלנו, ומה שייך לאירועים שאין בידינו לפקד עליהם.
24 סיפורים
קבלה אינה הסכמה או ויתור. היא לראות את מה שקרה בבהירות שמאפשרת לבחור מה יקרה הלאה.
33 סיפורים
לפעמים מה שקיווינו לו לא מגיע. הסיפורים האלה נותנים מקום לאובדן הזה בלי להחליט שזה סוף הדרך.
3 סיפורים
חוסן לא חייב להיראות כמו ביטחון. לפעמים הוא המעשה השקט של התחלה מחדש אחרי שמשהו לא הלך כמתוכנן.
10 סיפורים
לעיתים רחוקות אנחנו פוגשים את העולם בלי לפגוש בתוכו גם את הציפיות, הפחדים והזיכרונות שלנו.
7 סיפורים
במסורות החוכמה הלב הוא יותר מרגש: הוא דרך לדעת ולפגוש את העולם.
23 סיפורים
מודעות עצמית מתחילה כשאנחנו מבחינים שגם התגובות שלנו הן חלק מן התמונה שאנחנו מנסים להבין.
נקודת מבט חדשה אינה מוחקת את המציאות. היא מגלה את מה שזווית אחת לא יכלה להכיל.
18 סיפורים
מסורות החוכמה שואלות אם העצמי הוא תפקיד, סיפור, זרם של חוויות — או המודעות שמכירה את כולם.
12 סיפורים
מודעות מתחילה במרווח קטן בין החוויה לבין הסיפור שאנחנו מספרים עליה.
17 סיפורים
הבהגווד גיטה מתארת את סאטווה, רג'אס וטמאס כשלוש איכויות של הטבע: בהירות, פעילות חסרת מנוחה וכבדות.
1 סיפורים
שלווה היא כמעט מעולם לא היעדר צרות. בכמעט כל מסורת היא מגיעה כשינוי של תנוחה ולא כשינוי של נסיבות — הרפיה של האחיזה, התרחבות של המבט.
35 סיפורים
לכל מסורת בספרייה הזאת יש הוראה על שחרור — ואף אחת מהן אינה מתכוונת לאדישות. לשחרר אינו להפסיק לאכפת; זו אחיזה אחרת.
29 סיפורים
כל מה שנוצר מתוך תנאים משתנה. הארעיות אינה מבקשת מאיתנו לאהוב פחות, אלא לפגוש את מה שכאן בלי לדרוש שיישאר.
9 סיפורים
האומץ הקדום שקט מהאומץ המודרני. הוא כמעט אף פעם לא קריאת קרב; לרוב הוא איש שקם בבוקר, או אישה שאומרת משפט אמיתי אחד.
15 סיפורים
לאי־הידיעה יש כבוד משלה. האופנישדות מתחילות בה, הזן שומר עליה, הסטואיקנים מתאמנים עליה.
הסופים כתבו על אהבה כאש ששורפת כל מה שכוזב. החוכמה היהודית הפכה אותה למעשים יומיומיים. הבודהיזם אימן אותה כמיומנות.
19 סיפורים
הארעיות היא ההוראה האחת שכל מסורת חולקת. מה שמשתנה הוא הטון: אבל בקהלת, רכות בזן, אסטרטגיה בטאו טה צ׳ינג.
אף מסורת חוכמה לא מבטיחה שהאבל יהיה קצר. הטובות שבהן מבטיחות רק שלא תהיה לבד בתוכו, ושאפשר לשאת אותו בלי להכחיש אותו.
11 סיפורים
אובדן משנה את צורתם של הדברים הרגילים: חדר, בוקר, ספל שנשאר על מדף.
לגיטה יש את הטענה הנועזת ביותר על ייעוד: עדיף לעשות את העבודה שלך באופן לא מושלם מאשר את עבודתו של מישהו אחר באופן מושלם.
הסופיות קוראת לו הנפס. הזן קורא לו הראש הנוסף שאנחנו סוחבים. הסטואיקנים פשוט קוראים לו דעה.
התחלות בחוכמה הקדומה כמעט אף פעם לא דרמטיות. לרוב הן מעשה קטן וכן אחד, שנעשה עוד לפני שמישהו מוכן.
לימים הקשים יותר. לא סיפורים שמנסים לשכנע אותך שהקושי לא באמת שם, אלא סיפורים שיושבים בתוכו איתך ומצביעים, בשקט, על דלת.
החוכמה היהודית הפכה את הכרת התודה למשמעת: ברכה לפני פת לחם, ברכה בהתעוררות. הסטואיקנים הפכו אותה למעשה של דמיון — לדמיין את אובדנו של מה שיש לך.
16 סיפורים
כמעט אף מסורת קדומה לא מתייחסת לאושר כאל תחושה שרודפים אחריה. רובן רואות בו תוצר לוואי של חיים נכונים.
8 סיפורים
כל תורתו של הלל עמדה על רגל אחת: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. משוררים סופים אמרו שפניה של האהובה הן מראה.
חמלה רואה את הכאב שמתחת למילים של אדם אחר, בלי להפוך את הכאב הזה לשלה.