כל העצים שלא ראינו

בכל בוקר, בשעה שבע ועשרים, עלתה נועה לרכבת לתל אביב.

היא הייתה בת ארבעים ושתיים, מנהלת מצליחה, אמא לשניים, ואישה שכבר שנים לא זכרה מתי הייתה מאושרת באמת.

הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל. הודעות מהעבודה, משימות מהבית, חדשות, חשבונות. אפילו כשהייתה עוצמת עיניים, הראש שלה המשיך לעבוד.

יום אחד, כשעלתה לרכבת, הבחינה באיש מבוגר שישב ליד החלון.

המושב שלידו היה פנוי.

היא התיישבה, פתחה את המחשב, והתחילה להקליד.

״סליחה,״ אמר האיש, ״אפשר לשאול אותך משהו?״

״בטח,״ ענתה בלי להרים את העיניים.

״את יודעת לאן את נוסעת?״

״לעבודה.״

״ולאן את ממהרת?״

״יש לי פגישה חשובה.״

״ומה יקרה כשתגיעי?״

״תהיה עוד פגישה.״

״ואחריה?״

נועה הרימה אליו מבט חסר סבלנות.

״מה אתה מנסה להגיד?״

האיש חייך.

״שום דבר. רק תהיתי מתי את מתכוונת להגיע.״

היא כמעט צחקה. איזה איש מוזר.

בתחנה הבאה הוא קם, איחל לה יום טוב וירד.

רק אז הבחינה ששכח על המושב מחברת קטנה.

היא פתחה אותה, בתקווה למצוא שם או מספר טלפון.

בעמוד הראשון היה כתוב בכתב יד רועד:

״אשתי ואני נסענו יחד ברכבת הזאת במשך שלושים ואחת שנים.

בכל בוקר היא הייתה מסתכלת מהחלון ואומרת לי: תראה כמה יפים העצים היום.

ואני הייתי עונה: כן, כן, וממשיך לקרוא את העיתון.

לפני שנה היא מתה.

מאז אני נוסע בכל בוקר באותה רכבת, מסתכל מהחלון, ומנסה לראות את כל העצים שלא ראיתי איתה.״

נועה הרגישה משהו מתכווץ בחזה.

היא סגרה את המחשב.

לראשונה מזה שנים הביטה החוצה.

השמש בדיוק עלתה מעל הבניינים. על גג אחד עמדה ציפור קטנה. בין שני מבני בטון צמח עץ, וענפיו נעו ברוח.

הטלפון רטט.

היא לא הרימה אותו.

במקום זאת צילמה את העץ ושלחה לבעלה הודעה:

״ראיתי עכשיו משהו יפה. חבל שלא היית איתי. אוהבת אותך.״

כעבור רגע הגיעה תשובה.

״אני במטבח. הכנתי לילדים כריכים. את בסדר?״

נועה צחקה ובכתה באותו רגע.

״כן,״ כתבה. ״נראה לי שלראשונה מזה הרבה זמן, אני ממש כאן.״

למחרת עלתה שוב לרכבת של שבע ועשרים.

האיש המבוגר לא היה שם.

היא הניחה את המחברת על המושב שלצידה, שמרה לו את המקום, והביטה בעצים.