היום שבו הפסיק להחזיק

ביום שבו פוטר מעבודתו, עידו היה בטוח שחייו נגמרו.

במשך חמש־עשרה שנה היה מנהל בכיר בחברת הייטק. הייתה לו משכורת מצוינת, מכונית יקרה, ולוח שנה שלא נותרה בו אפילו שעה פנויה.

ועכשיו, בגיל ארבעים ושמונה, הוא ישב במכונית בחניון המשרד, מחזיק קופסת קרטון עם חפציו.

הוא לא הצליח להביא את עצמו לנסוע הביתה.

לבסוף התקשר לאביו.

"אבא, איבדתי הכול."

אביו שתק רגע.

"אתה יכול לבוא לעזור לי בגינה?"

עידו כמעט צחק. "אבא, אני אומר לך שפיטרו אותי, ואתה מדבר איתי על גינה?"

"שמעתי אותך. תבוא."

כעבור שעה עמד עידו בחצר בית ילדותו.

אביו, בן שבעים ושמונה, ניסה להזיז עץ לימון צעיר שנשתל במקום לא מתאים.

"תעזור לי להוציא אותו," ביקש.

עידו אחז בגזע ומשך בכוח.

העץ לא זז.

הוא משך חזק יותר. אחד הענפים נשבר.

"רגע," אמר אביו. "אתה פוגע בו."

"אז איך נוציא אותו?"

אביו כרע על ברכיו והתחיל לשחרר בעדינות את האדמה סביב השורשים.

עידו התיישב לצדו, עדיין בחולצת העבודה המכופתרת שלו.

במשך עשרים דקות עבדו בשקט.

לבסוף העץ השתחרר כמעט מעצמו.

"אתה רואה?" אמר אביו. "לא תמיד צריך למשוך חזק יותר. לפעמים צריך לשחרר את מה שמחזיק."

עידו הביט בידיו המלוכלכות.

"אני לא יודע מי אני בלי העבודה הזאת," אמר פתאום.

אביו התיישב לידו.

"אתה זוכר שכשהיית קטן רצית להיות מורה?"

עידו חייך. "כן. היית אומר שאני מסביר אפילו לנמלים איך ללכת."

"ואתה זוכר איך היית מנגן בגיטרה עד שאמא הייתה מבקשת שתפסיק?"

"בערך."

"ואתה זוכר כמה אהבת לטייל?"

עידו שתק.

"כל הדברים האלה עדיין שם," אמר אביו. "פשוט כבר שנים שאין להם מקום."

עידו הרכין את ראשו.

"אני מפחד, אבא."

"אני יודע."

"ומה אם לא אמצא שוב עבודה טובה?"

"אולי תמצא. אולי תמצא משהו אחר. אני לא יודע."

אביו הניח יד על כתפו.

"אבל אני יודע דבר אחד. במשך שנים היית כל כך עסוק בלהחזיק בחיים שבנית, שכמעט לא נשאר לך זמן לחיות אותם."

עידו התחיל לבכות.

אביו לא ניסה לנחם אותו. רק ישב לצדו, על האדמה.

כעבור זמן מה שאל עידו:

"אז מה אני אמור לעשות עכשיו?"

אביו הצביע על עץ הלימון.

"קודם נשתול אותו במקום שיש בו יותר שמש."

למחרת בבוקר, בפעם הראשונה מזה שנים, עידו התעורר בלי שעון מעורר.

הוא הכין קפה, פתח את החלון והקשיב לציפורים.

ואז הוציא מהארון גיטרה ישנה.

הוא עדיין לא ידע מה יעשה בחייו.

אבל בפעם הראשונה מזה זמן רב, הוא לא מיהר למצוא תשובה.