האישה שהפסיקה לחכות

בכל בוקר הייתה מאיה יוצאת אל המרפסת הקטנה שלה, מתיישבת מול ההרים ושותה תה.

אבל מעולם לא הייתה שם באמת.

כשהשמש זרחה, חשבה על הדברים שעליה להספיק. כשהרוח נשבה, נזכרה במה שאמר לה מישהו אתמול. וכשהכול היה שקט, דאגה ממה שיקרה מחר.

יום אחד ביקרה אותה אישה זקנה מהכפר.

"יש לך מרפסת יפה", אמרה הזקנה. "את ודאי מאושרת כאן."

מאיה חייכה בעייפות.

"אהיה מאושרת כשהדברים יסתדרו. כשהילדים ימצאו את דרכם, כשהעבודה תירגע, כשהלב שלי יפסיק לדאוג."

הזקנה התיישבה לצדה וביקשה כוס תה.

שתיהן ישבו בשתיקה.

לפתע נשבה רוח חזקה, והתה של הזקנה נשפך על הרצפה.

"אה, חבל", אמרה מאיה.

הזקנה הביטה בשלולית הקטנה, ואז בשמים.

"את יודעת", אמרה, "כשהייתי צעירה, חיכיתי כל חיי לרגע שבו אוכל סוף סוף לנוח."

"והרגע הזה הגיע?" שאלה מאיה.

"כן", חייכה הזקנה. "אבל כמעט החמצתי אותו."

"מתי?"

"הבוקר. כששתיתי תה."

מאיה צחקה. "זה הכול?"

הזקנה קמה לאטה.

"זה הכול", אמרה. "אבל במשך חמישים שנה חשבתי שצריך לקרות משהו אחר."

למחרת בבוקר יצאה מאיה אל המרפסת.

הדאגות עדיין היו שם. הילדים עדיין חיפשו את דרכם. העבודה לא נעשתה קלה יותר.

היא הרימה את כוס התה.

לראשונה הבחינה בחום שלה בין כפות ידיה, בציפור קטנה שנחתה על המעקה, באור הרך שנח על ההרים.

ושום דבר לא היה צריך להשתנות.

מלבד העובדה שהיא הפסיקה לחכות.