הנגר והעץ העקום

האלון בעיקול הדרך היה עצום, ולגמרי חסר תועלת — גזע מפותל כמו סמרטוט סחוט, סיבים שרצים לשלושה כיוונים, שום דבר שאפשר להקציע ישר או לבקע נקי.

"עץ גרוע", אמר הנגר הראשי, כמו שהיה אומר בכל פעם שעברו לידו.

השוליה, עדיין די צעיר כדי לשאול, אמר: "אז למה הוא העץ הגדול ביותר בעמק?"

הנגר עצר ממש — דבר שמעולם לא עשה בבוקר עבודה. "בגלל שהוא עץ גרוע."

השוליה עשה את החשבון לאט, כמו שלימדו אותו לעשות הכול. האורנים הישרים נכרתו לפיגומים בגיל ארבעים. האלונים הטובים, אלה עם הסיבים שאפשר לסמוך עליהם, הפכו לקורות בגיל שמונים. עצי הדובדבן עזבו את העמק ברגע שמישהו התחתן, נכרתים לארגזים ולעריסות לפני שהספיקו להזדקן.

האלון חסר התועלת עמד מאתיים שנה ועדיין עומד. הוא היה הצל האמיתי היחיד בכל הדרך. חקלאים אכלו תחתיו את ארוחת הצהריים. ילדים חיכו שם לאמהות שלהם. כשמישהו בעמק אמר "תיפגש איתי ליד העץ", הייתה רק כוונה אחת אפשרית.

השנים עברו. השוליה עצמו הפך למאסטר, עם שוליה משלו, ובוקר רגיל אחד עצרו באותו עיקול מאותה סיבה.

"אז למה אף אחד לא כרת אותו?" שאל הנער.

הנגר הזקן הביט בענפים זמן ארוך לפני שענה. "תיזהר במה שאתה הופך את עצמך למצוין בו. עץ שאפשר להשתמש בו — משתמשים בו עד הסוף."