אחת־עשרה ברכות

סבתא של מאיה בירכה על הכול. על הלחם, על יין השבת, על הפרי הראשון של העונה, ואפילו על רעם. היא עצרה באמצע מה שעשתה, סגרה עיניים לשנייה, ואמרה תודה על עוד יום שהיא בכלל פקחה בו עיניים.

כילדה, מאיה חשבה שזה קצת מביך. פעם אחת שאלה אותה, בלי כוונה רעה: "כמה ברכות אדם צריך ביום, בעצם?"

"מאה פעמים ביום, ככה לימדו אותנו", אמרה סבתא, בלי להרים עיניים מהסיר. "כדי שלא נעבור יום שלם בלי לראות כמה טוב כבר קיבלנו."

"זה המון תודות בשביל יום אחד."

"זה לא המון. זה בדיוק מספיק כדי לא לפספס."

מאיה הייתה בת שלושים וארבע כשהטלפון צלצל בעניין הנפילה של סבתא: הירך, האמבולנס, בית החולים.

בלילה השני היא ישבה לבדה במסדרון מחוץ לחדר הניתוח, ולא היה לה שום חשק להודות למישהו על משהו. השעה הייתה שתיים בלילה, האור במסדרון היה חלש, והיא פחדה כמו שלא פחדה כבר שנים.

ואז, כמעט נגד רצונה, היא נזכרה במאה הברכות, והתחילה לספור.

האמבולנס הגיע תוך עשר דקות. האחות הביאה לה כוס מים בלי שהתבקשה. לרופא היו עיניים טובות, מהסוג שגורם לך להאמין לו קצת יותר משצריך. וסבתא, ממש לפני שהכניסו אותה פנימה, הצליחה עוד ללחוש בדיחה קטנה שגרמה לשתיהן לצחוק ברגע הכי לא מתאים בעולם.

היא הגיעה לאחת־עשרה. חייכה, ואז בכתה.

אחת־עשרה, רחוק מאוד ממאה. אבל באותו לילה היא הבינה, לראשונה, מה סבתא ניסתה ללמד אותה כל החיים: הכרת תודה לא הופכת את החיים לטובים. היא רק מזכירה לך שגם בתוך לילה קשה מאוד, לא הכול חושך.