הידיים שסלחו

במשך שלושים שנה הייתה נעמי אחות בבית חולים קטן.

היא החזיקה ידיים של אנשים מפוחדים, ניגבה דמעות של זרים, וישבה לצד חולים גם אחרי שהמשמרת שלה הסתיימה.

כולם אמרו שיש לה לב ענק.

כולם, מלבד נעמי עצמה.

כי בכל ערב, כשחזרה הביתה, הייתה נזכרת דווקא באדם שלא הספיקה לעזור לו. במילה שאמרה בחוסר סבלנות. ברגע שבו הייתה עייפה מכדי לחייך.

ויום אחד, אחרי שטעתה בעבודה, נשברה.

״אני לא אדם טוב כמו שכולם חושבים,״ אמרה לנזיר זקן שישב בגינת בית החולים. ״אני מאכזבת אנשים. אני מאכזבת את עצמי.״

הנזיר הביט בה ושאל:

״כשילד קטן נופל ונפצע, מה את עושה?״

״מרימה אותו. מנקה את הפצע. מחבקת אותו.״

״ואם הוא נופל שוב?״

״אני מרימה אותו שוב, כמובן.״

״ואת כועסת עליו שנפל?״

נעמי חייכה בעצב. ״בוודאי שלא. הוא כבר כואב מספיק.״

הנזיר שתק לרגע.

״אז למה, נעמי, כשאת נופלת, את האדם היחיד בעולם שאינך מוכנה להרים?״

היא השפילה את מבטה.

״כי אני אמורה לדעת טוב יותר.״

״אולי,״ אמר הנזיר ברכות. ״אבל לדעת טוב יותר לא אומר להפסיק להיות אנושית.״

באותו ערב חזרה נעמי הביתה. כרגיל, החלו מחשבותיה למנות את כל הדברים שעשתה לא נכון.

היא התיישבה על קצה המיטה.

ולראשונה בחייה, במקום להילחם במחשבות, הניחה יד על לבה.

״היה לך יום קשה,״ לחשה לעצמה.

ומיד עלו דמעות בעיניה.

״עשית כמיטב יכולתך.״

היא בכתה עכשיו, בכי שקט ועמוק, כאילו מישהו סוף סוף ראה כמה היא עייפה.

ואז לחשה:

״גם לך מותר שיחבקו אותך.״

לא היה שם איש.

ובכל זאת, בפעם הראשונה זה שנים, נעמי לא הרגישה לבד.

כי אחרי חיים שלמים שבהם הייתה היד המושטת לכולם,