השיבה אל השורש

בכפר קטן למרגלות ההרים חי אדם בשם רפאל, שלא הצליח למצוא שלווה.

הוא ניסה מדיטציה, קרא ספרי חוכמה, ביקר במנזרים רחוקים ושוחח עם מורים גדולים. אך בכל פעם שחשב שמצא את השקט, שבה מחשבה והפרה אותו.

יום אחד שמע על חכם זקן שחי לבדו ביער, ונאמר עליו שמצא שלווה שאינה תלויה בדבר.

רפאל יצא לדרך.

כשהגיע, מצא את הזקן יושב מתחת לעץ גדול, מתבונן בעלים הנושרים.

״באתי ללמוד כיצד להשקיט את מחשבותיי,״ אמר רפאל. ״כבר שנים אני מחפש את השלווה, והיא תמיד חומקת ממני.״

הזקן לא השיב. הוא רק הצביע על העץ.

״מה אתה רואה?״ שאל.

״עץ.״

״ומה עושה העץ?״

״משיר את עליו.״

״והאם הוא מצטער עליהם?״

״אינני חושב.״

״והאם הוא חושש שלא יצמחו שוב?״

״לא.״

הזקן חייך.

״העץ אינו נאחז בעליו, ואינו ממהר להצמיח חדשים. הוא נותן לעונות לבוא וללכת, אך שורשיו נותרים במקומם.״

רפאל שתק לרגע.

״אבל המחשבות שלי אינן עלים,״ אמר. ״הן אינן מפסיקות להגיע.״

״אז תן להן להגיע,״ השיב הזקן.

״ואיך אמצא כך שלווה?״

״אמור לי, רפאל, האם השורשים רועדים בכל פעם שהעלים נעים ברוח?״

רפאל הביט בעץ זמן רב.

הרוח התחזקה. הענפים נעו, העלים הסתחררו באוויר, אך הגזע עמד איתן.

לראשונה מזה שנים, רפאל לא ניסה להשקיט את מחשבותיו.

הוא פשוט ישב.

המחשבות באו. והמחשבות הלכו.

והוא נשאר.

כעבור זמן שאל בשקט:

״אז כל השנים חיפשתי שלווה במקום הלא נכון?״

הזקן חייך.

״לא חיפשת במקום הלא נכון. פשוט חיפשת בין העלים את מה שנמצא בשורשים.״