המקום הריק

בכל יום חמישי היה אלכס מגיע לבית הקפה הקטן שבקצה הרחוב.

תמיד הזמין שתי כוסות קפה, התיישב ליד החלון וחיכה.

אחרי חצי שעה היה שותה את שתיהן והולך.

מיה, המלצרית הצעירה, הבחינה בהרגל המוזר. יום אחד אזרה אומץ ושאלה:

״למי הקפה השני?״

״לחבר שלי,״ ענה אלכס.

״והוא אף פעם לא מגיע?״

״לא בזמן האחרון.״

״אז למה אתה ממשיך להזמין?״

אלכס חייך בעצב. ״כי פעם הוא תמיד הגיע.״

מיה לא שאלה עוד.

שבוע לאחר מכן נכנס אלכס, הזמין כהרגלו שתי כוסות קפה והתיישב.

אלא שהפעם, כשמיה הגישה את הכוסות, היא לא מיהרה לחזור לדלפק.

״אפשר לשבת רגע?״ שאלה.

אלכס הנהן.

״איך קוראים לחבר שלך?״

״מיכאל. היינו נפגשים כאן כל שבוע, במשך שלושים שנה.״

״ומה קרה לו?״

״הוא מת לפני שמונה חודשים.״

מיה השפילה את מבטה.

״אני מצטערת. לא ידעתי.״

״ברור שלא ידעת,״ אמר אלכס ברכות. ״איך יכולת?״

הם ישבו בשקט.

אחרי כמה דקות שאל אלכס: ״את יודעת מה הכי חסר לי?״

״מה?״

״לא השיחות הגדולות שלנו. דווקא הדברים הקטנים. איך שהיה מתלונן שהקפה חם מדי, ואז שותה אותו לפניי.״

מיה צחקה. גם אלכס.

כשהגיע הזמן ללכת, השאיר אלכס כסף על השולחן.

״תודה שישבת איתי,״ אמר.

״תודה שסיפרת לי עליו.״

ביום חמישי הבא הגיע אלכס שוב.

הוא התיישב ליד החלון והזמין שתי כוסות קפה.

מיה הביאה אותן, ואז שאלה: ״אפשר?״

״בוודאי.״

היא התיישבה בכיסא שמולו.

אלכס הביט בכוס השנייה וחייך.

״את יודעת,״ אמר, ״מיכאל היה אוהב אותך.״

״למה?״

״כי גם הוא ידע לשבת עם אדם עצוב בלי לנסות לתקן אותו.״

מיה לא אמרה דבר.

היא רק הושיטה יד, ואלכס אחז בה.

הכיסא נשאר אותו כיסא. אבל הוא כבר לא היה ריק.