האיש שתמיד כעס
סיפור קצר על חמלה שאינה סוחבת את כאבו של האחר.
בכל בוקר עבר אדם זקן ליד המנזר.
ובכל בוקר, כשהיה רואה את הנזיר מטאטא את השביל, היה צועק לעברו:
״בזבזת את החיים שלך!״
הנזיר היה מחייך וממשיך לטאטא.
כך עברו חודשים.
יום אחד האיש לא הגיע.
גם למחרת לא.
ביום השלישי הניח הנזיר את המטאטא והלך אל הכפר לחפש אותו.
הוא מצא אותו לבדו בביתו, חולה וחלש.
האיש הביט בו בתדהמה.
״אחרי כל מה שאמרתי לך — למה באת?״
הנזיר התיישב ליד מיטתו.
״בכל בוקר הבאת אליי את הכאב שלך,״ אמר.
״רק מפני שצעקת אותו, לא הייתי חייב לקחת אותו איתי.״
האיש שתק זמן רב.
ואז שאל בשקט:
״אז מה עשית איתו?״
הנזיר חייך.
״השארתי אותו במקום שבו פגשתי אותו. אבל אותך — לא שכחתי.״
לראשונה מזה שנים, האיש הזקן בכה ליד אדם אחר.
חמלה אינה לקחת על עצמנו את הכאב של האחר — אלא לראות את האדם שמסתתר מאחוריו.
לימוד בודהיסטי על חמלה ואי־היאחזות
סיפור מקורי של אוהננדה, בהשראת לימוד בודהיסטי על חמלה, אי־היאחזות והימנעות מתגובה אוטומטית לכעס. אין זה משל בודהיסטי קאנוני או אירוע היסטורי.
חמלה אינה דורשת מאיתנו לספוג כל פצע שאדם אחר משליך לעברנו. אפשר לזהות את הסבל שמתחת לכעס בלי להפוך את הכעס הזה למשא שלנו.
אי־היאחזות יוצרת מקום גם לבהירות וגם לאכפתיות: הנזיר משאיר את הכאב במקום שבו פגש אותו, אך אינו נוטש את האדם שכואב.
את כאבו של מי היית יכול לראות בבהירות רבה יותר, אילו הפסקת לשאת את הכעס שלו?
