הספל האחרון

כשאשתו של אדם נפטרה, הוא לא הצליח להזיז את הספל שלה.

בכל בוקר הוא הכין לעצמו קפה, והספל שלה נשאר לידו על המדף — לבן, עם סדק קטן בידית. בדיוק במקום שבו הניחה אותו בפעם האחרונה.

עברו חודשים.

בתו הציעה פעם להכניס אותו לארון.

״לא,״ אמר אדם מהר מדי. ״תשאירי אותו.״

כאילו אם הספל יישאר, משהו ממנה יישאר איתו.

בוקר אחד, בזמן שניקה את המטבח, המרפק שלו פגע במדף.

הספל נפל.

הוא ניסה לתפוס אותו, אבל שמע את הצליל עוד לפני שהבין מה קרה.

שלושה שברים לבנים על הרצפה.

אדם התיישב לידם.

בהתחלה כעס על עצמו. אחר כך בכה — לא על הספל, אלא עליה. על הקול שלה מהחדר השני. על הדרך שבה הייתה מחממת את הידיים סביב הקפה. על כל הדברים שחשב שאם ישמור עליהם מספיק טוב, אולי לא ייעלמו.

אחרי זמן מה נכנסה בתו ומצאה אותו שם.

״אני מצטערת, אבא.״

אדם הרים את אחד השברים והביט בו.

״כל הזמן פחדתי לאבד אותה שוב,״ אמר. ״אבל היא אף פעם לא הייתה בתוך הספל.״

הוא הניח את השבר בכף ידה.

ואז, בפעם הראשונה מאז שמתה, פתח את החלון.

אוויר הבוקר נכנס פנימה.