האגם שלא היה צריך לנקות
סיפור קצר על המאמץ שרק מסבך.
תלמיד צעיר הגיע אל המורה שלו ואמר: "אני מנסה להשקיט את המחשבות שלי, אבל ככל שאני מנסה יותר — הן רק מתרבות."
המורה לקח אותו אל אגם קטן. המים היו עכורים לאחר הגשם.
"קח את המקל הזה", אמר המורה, "ונקה את המים."
התלמיד החל להזיז את המים, לדחוף הצידה עלים ובוץ. אבל ככל שהתאמץ יותר, המים נעשו עכורים יותר. לבסוף התייאש. "אני לא יכול לנקות אותם."
המורה חייך. "שב."
הם ישבו בשקט. לאחר זמן מה הבוץ שקע. המים נעשו שקטים וצלולים, והשמים השתקפו בהם.
"מה עשית כדי לנקות את האגם?" שאל המורה.
"כלום."
"בדיוק."
לפעמים התודעה אינה זקוקה לעוד מאמץ. היא רק זקוקה שנפסיק לערבל אותה.
"כלום." — "בדיוק."
תודעה שקטה היא לא משהו שמייצרים. היא מה שנשאר כשמפסיקים לערבל.
Ohananda.com
הדהמפדה, בית פב
“כמו אגם עמוק, צלול ושקט — כך נעשה החכם כשהוא שומע את ההוראות.”
פרפרזה על בית פב בדהמפדה, ולא תרגום מילולי מהפאלי. הסיפור הוא של אוהננדה ואינו סיפור בודהיסטי קאנוני.
הדהמפדה משווה את תודעת החכם לאגם עמוק וצלול — שקט לא מפני שמעולם לא קרה בו דבר, אלא מפני שהבוץ קיבל רגע לשקוע.
קשב אינו מאבק. רוב הניסיונות להשקיט את התודעה הם עצמם ערבול: לנטר את המים, לשפוט את הגלים, לדרוש בהירות לפי לוח זמנים. ההוראה מסירה את הדרישה במקום לכפות את השקט.
איפה בחיים שלך הכול היה שוקע לבד — אם רק הפסקת לערבל?
