הנזיר שטאטא את אותו שביל
סיפור קצר על על לעשות את מה שיצטרכו לעשות שוב מחר.
שלושים ואחת שנים טאטא הנזיר בכל בוקר את ארבעים הצעדים שבין השער לאולם. בסתיו זה היה חסר סיכוי; עצי המייפל השירו כל היום.
אורח צפה בו שלושה ימים ולא יכול היה לשאת את זה. "עד הערב הכול יתכסה שוב. למה לטאטא?"
"אתה אוכל?" שאל הנזיר.
"כמובן."
"עד הערב תהיה שוב רעב."
האורח צחק. רעב הוא צורך, אמר. שביל הוא רק שביל.
המטאטא המשיך, נשמע כמו גאות איטית. "כשהייתי צעיר טאטאתי כדי שהשביל יהיה נקי, וכל סתיו הכעיס אותי. עכשיו אני מטאטא כי השעה חמש, ולי ולעלים יש הסדר."
האורח קיבל קערות לשטוף. בבוקר החמישי הוא שטף אחת־עשרה מהן בלי לומר לעצמו ולו משפט אחד על שטיפת קערות — אחת־עשרה הדקות השלוות ביותר בשנתו.
לא כל מה שחוזר מחר הוא בעיה. יש דברים שהם פשוט החיים, חוזרים על עצמם.
Ohananda.com
תרגול נזירי בזן; "שאב מים, חטוב עצים"
בהשראת עבודת הנזירים בזן (סאמו) והפתגם על שאיבת מים וחטיבת עצים. הדמויות והדיאלוג הם של אוהננדה.
הזן מציב את העבודה הפשוטה במרכז התרגול ולא בשוליו. טאטוא, בישול ושטיפה אינם מטלות בדרך למדיטציה; הם אותה פעולה עם אובייקטים אחרים.
הפתגם אומר: לפני ההארה, שאב מים וחטוב עצים; אחרי ההארה, שאב מים וחטוב עצים. אנחנו מתייחסים לחזרה ככישלון. הזן מתייחס אליה כצורה הרגילה של להיות בחיים.
על איזו חזרה יומיומית אתה מתמרמר במקום לחיות בתוכה?
