הנזיר שטאטא את אותו שביל

הנזיר טאטא את ארבעים הצעדים שבין השער לאולם בכל בוקר במשך שלושים ואחת שנים. בסתיו המשימה הייתה חסרת תוחלת ממש; עצי המייפל השירו עלים כל היום, ועד הערב השביל נראה בדיוק כמו שנראה עם עלות השחר.

אורח צפה בו עושה זאת שלושה בקרים ברציפות ולבסוף לא יכול היה לשתוק. "עד הלילה הוא יתכסה שוב. למה לטאטא בכלל?"

"אתה אוכל?" שאל הנזיר, בלי להרים מבט.

"כמובן."

"עד הערב תהיה שוב רעב. אז למה לאכול?"

האורח צחק — רעב, אמר, הוא צורך; שביל הוא רק שביל, ונקי גם ככה.

המטאטא המשיך לנוע, לא ממהר, נשמע כמו גאות שיוצאת לאט. "כשהייתי צעיר טאטאתי כדי שהשביל יישאר נקי, וכל סתיו הכעיס אותי מחדש על העצים. עכשיו אני מטאטא כי השעה חמש, ולי ולעלים יש הסכם שאף אחד מאיתנו כבר לא מערער עליו."

לפני שעזב, נתנו לאורח ערמת קערות לשטוף. בבוקר החמישי, בלי ממש להחליט על כך, הוא שטף אחת־עשרה מהן בלי לספר לעצמו ולו משפט אחד על שטיפת קערות. אלה היו, כך הבין אחר כך, אחת־עשרה הדקות השלוות ביותר שהיו לו בשנה האחרונה.