שני החלונות
סיפור קצר על השארת מקום לאור ולצל.
בכל בוקר היה יונתן פותח את החלון המזרחי של ביתו.
דרכו נכנסה השמש. האור מילא את החדר, חימם את פניו והעיר את הבית. יונתן אהב את החלון הזה.
את החלון המערבי כמעט שלא פתח.
מאחוריו עמדה חורשת אורנים צפופה. משם הגיעו צל, רוח קרירה ולעיתים גם ריח של גשם. יונתן חשב שהחדר נעים יותר בלעדיו.
בקיץ אחד הגיע גל חום כבד. בכל בוקר הוא פתח את החלון המזרחי לרווחה, אך ככל שנכנס יותר אור, הבית נעשה חם ומחניק יותר.
ערב אחד, בלי לחשוב, פתח גם את החלון המערבי.
רוח קרירה נכנסה מן החורשה, חצתה את החדר ויצאה דרך החלון שממול.
פתאום הבית נשם.
יונתן עמד באמצע החדר והבין דבר פשוט: כל השנים הוא חשב שהאור הוא מה שהבית צריך, והצל הוא מה שעליו להרחיק.
אבל הבית היה זקוק לשניהם.
מאותו יום הוא פתח בכל בוקר את שני החלונות.
לא מפני שלמד לאהוב את הצל כמו את האור, אלא מפני שהבין שהחיים אינם מבקשים מאיתנו לבחור ביניהם.
הם מבקשים מאיתנו להשאיר מקום לשניהם — ולתת לרוח לעבור.
הרמוניה אינה נוצרת כשהאור מנצח את החושך, אלא כשאנחנו פותחים חלון לשניהם.
טאו טה צ׳ינג, פרק 42
“כל הדברים נושאים את היין ומחבקים את היאנג, ומתוך התמזגותם מגיעים להרמוניה.”
סיפור מקורי של אוהננדה בהשראת הטאו טה צ׳ינג, פרק 42. יונתן, הבית ושני החלונות אינם מופיעים בטאו טה צ׳ינג, והסיפור אינו מוצג כסיפור טאואיסטי עתיק או כאירוע היסטורי.
פרק 42 בטאו טה צ׳ינג מתאר את ריבוא הדברים כנושאים את היין ומחבקים את היאנג. הרמוניה אינה מוחקת אף אחד מן הכוחות; היא נוצרת במפגש ביניהם.
שני החלונות הופכים את הלימוד הזה למוחשי. אור וצל, חום וקרירות, פעולה ומנוחה אינם אויבים שיש להביס, אלא תנאים משלימים שמאפשרים לחיים לנשום.
איפה בחייך אתה מנסה לבחור בצד אחד, כשאולי יש צורך בשניהם?
