הלילה הראשון בסוכה

אבא של יעל אהב לבנות סוכה. לא לקשט. לבנות. כל שנה היה מודד, מחזק, בודק שוב.

"הסוכה צריכה להיות יציבה," היה אומר.

יעל הייתה צוחקת. "יציבה? היא עשויה מארבעה קרשים וגג מענפים."

"נכון," היה עונה. "בגלל זה צריך לבנות אותה טוב."

שנים אחר כך, כשהוא כבר לא היה, יעל כמעט ויתרה על הסוכה. לא היה לה כוח. לא למוטות. לא לסכך. לא לזיכרונות. אבל הבן שלה ביקש. "רק קטנה," אמר.

אז הם בנו סוכה פשוטה בחצר.

בלילה הראשון התחילה רוח חזקה. הבד בצדדים התנפנף. ענפים נפלו מהסכך. יעל התעוררה שוב ושוב מכל רעש קטן. בסוף יצאה החוצה.

הבן שלה כבר ישב שם, עטוף בשמיכה.

"אתה לא מפחד שהיא תיפול?" שאלה.

הוא משך בכתפיו. "קצת."

"אז למה אתה פה?"

הוא הסתכל עליה כאילו התשובה ברורה. "כי את פה."

יעל שתקה. כל השנים היא חשבה שאביה אהב סוכות בגלל הבנייה. פתאום היא הבינה שאולי אהב אותן דווקא בגלל מה שאין בהן. לא קירות חזקים. לא תקרה אמיתית. לא הבטחה ששום דבר לא יזוז. רק משפחה שיושבת יחד בתוך משהו זמני.

הרוח המשיכה לנשוב. הסוכה חרקה. יעל התיישבה ליד בנה. ולראשונה מזה זמן רב, לא ניסתה להחזיק את הכול. היא רק נשארה שם. איתו. מתחת לשמים.