האיש שלא ביקש דבר

בכל ראש השנה היה אביו עומד בבית הכנסת זמן רב אחרי שהתפילה הסתיימה.

כולם כבר יצאו. הילדים רצו הביתה לארוחה. הכיסאות התקפלו. והוא נשאר לעמוד מול ארון הקודש.

כשהיה ילד, שאל אותו פעם: "אבא, מה אתה מבקש כל כך הרבה זמן?"

אביו חייך. "אני לא מבקש."

"מה זאת אומרת?"

"אני מקשיב."

הילד לא הבין.

שנים אחר כך, כשהאב כבר לא היה, הגיע ראש השנה הראשון בלעדיו. הבן עמד באותו בית כנסת. אותו ניגון. אותו שופר. אותו ארון קודש. אבל שום דבר לא היה אותו דבר.

כשהתפילה הסתיימה, כולם יצאו. והוא נשאר.

בהתחלה הוא רצה לבקש. בריאות לילדים. שקט. הצלחה. עוד שנה טובה.

אבל משום מה, המילים לא יצאו. אז הוא פשוט עמד שם.

ובתוך השקט עלתה בו שאלה שלא שאל את עצמו שנים: אם השנה הזאת באמת תקרה רק פעם אחת — איך אני רוצה לחיות אותה?

לא מה הוא רוצה לקבל. לא מה הוא מפחד לאבד. איך הוא רוצה להיות.

יותר נוכח. פחות כועס. לומר "אני אוהב אותך" לפני שיהיה מאוחר. להפסיק לדחות את הדברים שהלב כבר יודע.

הוא נשאר שם עוד רגע. ואז, בפעם הראשונה, הבין למה אביו התכוון.

ראש השנה אולי אינו רק הזמן שבו אנחנו מבקשים שהחיים ישתנו.

לפעמים זה הזמן שבו אנחנו שומעים שהחיים מבקשים משהו מאיתנו.