הכיסא ליד החלון

בכל יום כיפור הייתה מיכל יושבת באותו כיסא ליד החלון. לא בבית הכנסת. לא מול סידור. פשוט ליד החלון.

שמונה שנים קודם לכן היא אמרה לאמה מילים שלא הייתה יכולה לקחת בחזרה. זו הייתה מריבה קטנה. אחת מאותן מריבות שבאות משום מקום ופתאום הופכות לגדולות מדי. היא טרקה את הדלת ויצאה.

למחרת אמה אושפזה. שבוע אחר כך נפטרה.

מאז, בכל יום כיפור, מיכל ביקשה סליחה. בלב. בקול. במכתבים שאף אחד לא קרא. אבל משהו בה לא האמין שמותר לה לקבל אותה.

באותו יום כיפור ישבה לידה בתה בת השש. היא ראתה את אמה בוכה ושאלה: "אמא, למה את עצובה?"

מיכל שתקה רגע. "כי עשיתי פעם משהו שאני מצטערת עליו מאוד."

הילדה חשבה. "ואמרת סליחה?"

"כן."

"והתכוונת?"

מיכל הנהנה.

"אז למה את עדיין מענישה את עצמך?"

מיכל הסתכלה עליה. הילדה כבר חזרה לצייר, כאילו לא אמרה דבר מיוחד.

שמונה שנים היא חשבה שסליחה היא משהו שאמה צריכה לתת לה. פתאום הבינה שאולי כל השנים האלה היא זו שסירבה לקבל אותה.

היא עצמה עיניים. ולראשונה לא ביקשה מאמה סליחה. היא רק לחשה: "אני מתגעגעת אלייך. ואני רוצה לחיות."

בחוץ התחיל הערב לרדת. ומשהו בתוכה, שהיה סגור שנים, התרכך. לא נעלם. לא נשכח. פשוט הפסיק להיות כלא.