החור בקופסה

כשנולד האדם, נתן לו אלוהים שתי קופסאות.

שתיהן היו פשוטות, אפורות וזהות לחלוטין.

"למה הן?" שאל האדם.

"בקופסה אחת," אמר אלוהים, "שים את רגעי השמחה שלך. אהבה, חברות, צחוק, חסד — כל רגע שתרצה לזכור."

"ובשנייה?"

"שם תניח את הכאב. את האכזבות, הפרידות, הפחדים, הימים שבהם הרגשת לבד."

האדם הביט בשתי הקופסאות.

"אבל איך אדע איזו היא איזו?"

אלוהים חייך.

"עם הזמן תדע."

והאדם יצא לחייו.

בכל פעם שאהב, צחק, התרגש או זכה לרגע קטן של חסד — הניח אותו בקופסה הראשונה.

ובכל פעם שלבו נשבר, כשאיבד אדם שאהב, כשנכשל, פחד או בכה לבדו בלילה — הניח את הרגע בקופסה השנייה.

חלפו השנים.

קופסת השמחה החלה להשתנות.

לאט־לאט הופיעו עליה צבעים. שריטות הפכו לציורים, כתמים לפרחים. ככל שהתמלאה, נעשתה יפה יותר.

אבל קופסת הצער נשארה בדיוק כפי שהייתה.

אפורה. פשוטה. שקטה.

יום אחד, כשהאדם כבר היה זקן, הגיע אליו מלאך.

"הגיע הזמן לפתוח את הקופסאות."

האדם פתח תחילה את קופסת השמחה.

מיד התמלא החדר בזיכרונות.

פנים שאהב.

צחוק של ילדים.

יד שהחזיקה בידו ברגע הנכון.

בוקר אחד יפה שכמעט שכח.

האדם חייך, ועיניו התמלאו דמעות.

ואז הביט המלאך בקופסה השנייה.

האדם היסס.

"אני לא רוצה לפתוח אותה."

"פתח."

האדם נשם עמוק, הרים את המכסה —

והקופסה הייתה ריקה.

הוא הביט פנימה בתדהמה.

בתחתיתה היה חור.

"אני מצטער," אמר. "כנראה היא הייתה פגומה כל השנים. כל הצער ששמתי בה פשוט נפל החוצה."

המלאך חייך.

"לא. היא לא הייתה פגומה."

האדם הביט בו.

"ככה אלוהים נתן לך אותה."

"למה?"

המלאך הצביע על שתי הקופסאות.

"כי יש דברים שניתנו לך כדי שתזכור.

ויש דברים שניתנו לך כדי שתלמד לשחרר."