האבן שבדרך
סיפור קצר על הדרך שאנחנו פותחים גם לאחרים.
מלך אחד ביקש לדעת מי באמת חי בממלכה שלו.
באישון לילה יצא אל הדרך הראשית והניח במרכזה כמה אבנים כבדות. הן לא חסמו את הדרך לגמרי, אבל הכריחו כל עובר לעצור לרגע.
בבוקר הגיעו האנשים.
אחד ראה את האבנים וחזר על עקבותיו.
אחר עמד מולן וכעס.
"איך המלך מאפשר דבר כזה?"
אחרים פשוט נדחקו מסביב והמשיכו בדרכם.
וכך עברו השעות.
לקראת ערב הגיע איכר עם עגלה עמוסה. הוא עצר מול האבנים, הביט בדרך ואז הביט לאחור.
איש לא היה שם.
הוא יכול היה להסתובב.
הוא יכול היה לעקוף.
במקום זאת, הפשיל את שרווליו.
האבן הראשונה הייתה כבדה.
השנייה כבדה עוד יותר.
אחרי השלישית כבר כאבו לו הידיים, אבל הוא המשיך.
לא מפני שמישהו ביקש ממנו.
לא מפני שמישהו ראה אותו.
פשוט מפני שמחר יעבור כאן אדם אחר.
כשהזיז את האבן האחרונה, הבחין במשהו שהיה מונח מתחתיה.
מכתב קטן, חתום בחותם המלך.
הוא פתח אותו.
"הדרך הייתה פתוחה בפני כולם," כתב המלך.
"אבל רק אתה הבנת שהמכשול הוא חלק ממנה."
האיכר קיפל את המכתב, עלה על העגלה והמשיך בדרכו.
הפעם הדרך הייתה פתוחה.
לא רק בשבילו.
לפעמים הדבר שעומד בדרכנו אינו מונע מאיתנו ללכת בדרך — הוא הדרך.
מרקוס אורליוס, "מחשבות לעצמי", 5.20
“מה שעומד בדרך הופך לדרך.”
סיפור מקורי ובדיוני של אוהננדה בהשראת מרקוס אורליוס, "מחשבות לעצמי", 5.20. המלך, האיכר והמכתב אינם תיאור היסטורי; משפט המקור הקצר הוא ניסוח של הרעיון ולא תרגום מילולי.
ב"מחשבות לעצמי" 5.20 מרקוס אורליוס כותב שמה שמעכב את הפעולה יכול גם לקדם אותה. המכשול אינו תמיד נפרד מן הדרך שרצינו ללכת בה.
האיכר אינו יודע אם מישהו יודה לו. הוא פועל מפני שמחר יעבור כאן אדם אחר — וכשהוא מזיז את האבנים, הוא מפנה מקום גם לאחרים.
מה עשוי להשתנות אם תבחרו לפגוש את הדבר שבדרך במקום לעקוף אותו?
