היד הפתוחה
סיפור קצר על על לאהוב מישהי שממילא עוזבת.
המזוודה לא נסגרה, והוא שמח על כך, כי זה נתן לידיים שלו משהו לעשות.
בתו ישבה בקצה המיטה, כבר חצי לא שם. היה לו נאום מוכן. הוא הרכיב אותו שלוש שנים. היא ישנה את השעה הראשונה של הנסיעה.
הוא סחב את המזוודה שתי קומות. החדר הריח מצבע טרי. אב אחר הנהן אליו במסדרון כמו זר בלוויה.
ואז הגיע הרגע, ולא הייתה דרך לגרום לו לא להגיע. היא חיבקה אותו חזק ומהר, כמו שמורידים פלסטר.
בחניון הוא ישב בלי להתניע. שמונה־עשרה שנות עבודה, וכולן כוונו בדיוק לזה: אדם שיכול ללכת ממנו בלי להזדקק לו.
הוא הצליח לחלוטין. אף אחד לא מזהיר אותך שככה מרגישה הצלחה.
אהבה שמחזיקה נכון היא אהבה שהאדם השני חופשי ללכת ממנה.
Ohananda.com
דהמפאדה 216
“מן ההשתוקקות נולד הצער; מן ההשתוקקות נולד הפחד. למי שהשתחרר מהשתוקקות אין צער, ואין פחד.”
פרפרזה על דהמפאדה 216 ולא תרגום מילולי. הסיפור הוא של אוהננדה.
הבודהיזם נשמע לעיתים קרובות כמי שממליץ על ריחוק באהבה. ההבחנה שהוא עושה היא בין הקשר לבין האחיזה.
השתוקקות — טַנְהָא, צימאון — היא הדרישה שמה שאנחנו אוהבים יישאר כפי שהוא, בשבילנו. אהבה בלי הדרישה הזאת מתוארת לא כקרה יותר אלא כגדולה בהרבה. ההורות הופכת זאת למוחשי: כל המשימה היא לגדל מישהו שמסוגל לעזוב.
היכן האהבה שלך מבקשת בשקט ממישהו להישאר כפי שהוא?
