המכתב שהיא לא שלחה
סיפור קצר על על לעשות את העבודה ולשחרר את התשובה.
היא כתבה לאביה שבע פעמים באחת־עשרה שנים. שבע פעמים חיכתה לתשובה שלא הגיעה.
בכל פעם התחיל אותו חשבון. שלושה ימים לדואר. שבוע עד שיכתוב בחזרה. ביום התשיעי הפסיקה לישון.
את המכתב השמיני כתבה במטבח קר. הגינה. הכלב שמת. האופן שבו הבן שלה צוחק בדיוק כמוהו. היא לא ביקשה דבר.
ואז, ליד תיבת הדואר, כשידה עוד בתוך החריץ, היא עשתה משהו חדש. היא שחררה את המכתב — ובאותה תנועה, שחררה את התשובה.
המכתב היה שלה לכתוב. התשובה מעולם לא הייתה שלה לקבל.
הוא לא ענה. היא המשיכה לכתוב, פעם בשנה.
אנשים אמרו שהיא השלימה עם אביה. היא הייתה מתקנת אותם בעדינות. היא השלימה עם תיבת הדואר.
תני הכול למה שאת יכולה לעשות — ואת התשובה החזירי לחיים.
Ohananda.com
בהגווד גיטא 2.47
“לך הזכות לפעולה, אך לעולם לא לפירותיה.”
תרגום חופשי לעברית של אחד הפסוקים המפורסמים בגיטא, המדבר על שחרור פרי המעשה; קיימים תרגומים רבים ושונים. הסיפור הוא של אוהננדה ואינו סיפור עתיק.
את גיטא 2.47 שומעים לעיתים קרובות כהוראה לאכפת פחות. זו לא הכוונה. ארג׳ונה נדרש להילחם — במלואו, במיומנות, עם כל מה שיש לו.
מה שמבקשים ממנו לשחרר הוא החלק שמעולם לא החזיק: התוצאה. המושג בסנסקריט, קַרְמַפַלַה־טְיַאגַה, הוא ויתור על הפרי, לא על העבודה. הוא מפריד בין שני דברים שאנחנו מדביקים זה לזה מתוך הרגל — המעשה והתשובה — ומחזיר לנו את היחיד שבאמת היה שלנו.
מה עשית היטב, ואת עדיין מחכה שמישהו יאשר לך את זה?
