המכתב שלא נשלח

במשך שבע שנים היה המכתב במגירה.

לא מכתב ארוך. רק כמה שורות שאורי כתב לאחותו אחרי המריבה האחרונה שלהם.

הוא כתב: "אני מצטער."

ואז הוסיף הסבר. ואז עוד הסבר. ואז הסבר למה גם היא הייתה אשמה.

בסוף המכתב כבר לא נשמע כמו סליחה. אז הוא קיפל אותו והכניס למגירה.

שבע שנים עברו. מדי פעם הוא היה מוצא אותו במקרה. קורא. וסוגר שוב.

בעשרת ימי תשובה, ערב אחד, הוא פתח את המגירה. הפעם לא קרא את המכתב. הוא לקח דף חדש.

וכתב רק: "עברו יותר מדי שנים. אני לא רוצה להיות צודק יותר. אני רוצה אותך בחיים שלי."

הוא הסתכל על הדף זמן רב. לא היה בו שום הסבר. שום הגנה. שום ניסיון לנצח. רק אמת.

למחרת בבוקר הוא נסע אליה.

כשהיא פתחה את הדלת, הוא שכח את כל מה שתכנן לומר. אז פשוט אמר: "לקח לי הרבה זמן לחזור."

היא הסתכלה עליו. ואחרי רגע ענתה: "גם לי."

הם לא תיקנו שבע שנים באותו בוקר. אבל משהו שהיה סגור התחיל להיפתח.

ולפעמים זו כל התשובה שאנחנו צריכים. לא להפוך לאדם חדש. רק להפסיק להתרחק מהאדם שאנחנו כבר יודעים שאנחנו רוצים להיות.