האיש שפחד לפתוח את הספר

בכל בוקר היה אלכס פותח ספר חוכמה עתיק וקורא בו במשך שעה.

הוא ידע לצטט את החכמים, להסביר את משמעות החיים ולייעץ לכל מי שביקש.

יום אחד הגיע אל הכפר מורה זקן. אלכס מיהר לפגוש אותו, נושא בידיו את הספר האהוב עליו.

״קראתי את הספר הזה עשרים פעמים,״ אמר בגאווה. ״ובכל פעם אני מגלה בו משהו חדש.״

הזקן חייך. ״ומה גילית על עצמך?״

אלכס שתק.

״אתה יודע להסביר מהי חמלה,״ המשיך הזקן, ״אבל מתי בפעם האחרונה נהגת בחמלה כלפי מי שפגע בך?״

אלכס השפיל את עיניו.

״אתה יודע לדבר על ענווה. מתי בפעם האחרונה הודית שטעית?״

אלכס לא ענה.

הזקן לקח את הספר מידיו, סגר אותו בעדינות והחזיר לו.

״מחר בבוקר, לפני שתפתח את הספר, נסה לקרוא עמוד אחד אחר.״

״איזה עמוד?״ שאל אלכס.

״את היום שעבר עליך.״

למחרת התיישב אלכס כהרגלו, אך לא פתח את הספר.

הוא נזכר בכעס שחש כלפי בנו, בקנאה שעלתה בו כששמע על הצלחת חברו, ובאישה שביקשה את עזרתו והוא מיהר לדרכו.

לראשונה זה שנים, הוא לא הרגיש חכם.

אבל משהו בתוכו התרכך.

באותו ערב הלך אל בנו, התיישב לידו ואמר בשקט:

״אתמול לא הקשבתי לך. אני מצטער.״

בנו הביט בו בהפתעה, ואז חיבק אותו.

אלכס חזר לחדרו ופתח שוב את הספר העתיק.

המילים היו אותן מילים.