האיש שתיקן שעונים

במשך ארבעים שנה תיקן ראווי שעונים בחנות קטנה בקצה הרחוב.

שעוני קיר, שעוני כיס, שעונים שעמדו מלכת לפני עשרות שנים.

הוא אהב לומר ללקוחותיו: ״תנו לי מספיק זמן, ואתקן כל שעון.״

יום אחד נכנסה לחנות ילדה כבת עשר, ובידה שעון מעורר ישן.

״אתה יכול לתקן אותו?״ שאלה.

ראווי בחן את השעון. המחוגים היו חלודים, הקפיץ שבור, והזכוכית סדוקה.

״אנסה,״ אמר. ״של מי הוא?״

״של סבא שלי. הוא מת לפני שבוע.״

ראווי הרים את מבטו.

״בכל בוקר בשש הוא היה מעיר אותי עם השעון הזה,״ סיפרה. ״ואז היינו יושבים יחד במרפסת ושותים תה. הוא היה נותן לי את הביסקוויט שלו, למרות שתמיד אמר שהוא רוצה אותו.״

היא חייכה לרגע.

״אני רוצה שהשעון יעבוד שוב.״

ראווי עבד עליו שלושה ימים. פירק, ניקה, החליף חלקים. אבל המנגנון היה הרוס לחלוטין.

כשהילדה חזרה, הוא הניח את השעון על הדלפק.

״אני מצטער. לא הצלחתי.״

היא שתקה.

״אבל אתה מתקן שעונים,״ לחשה.

״נכון.״

״אז למה את זה אתה לא יכול?״

ראווי הביט בשעון. לראשונה זה שנים לא מצא תשובה.

לבסוף שאל: ״מה הכי אהבת בבקרים עם סבא?״

״שהוא אף פעם לא מיהר. גם כשהייתי מאחרת לבית הספר, הוא היה אומר שיש לנו עוד רגע.״

ראווי חייך בעצב.

״את יודעת, כל חיי חשבתי שאני מתקן את הזמן. אבל אני רק מתקן את מה שמודד אותו.״

הילדה לקחה את השעון.

״אז מה אני אעשה איתו?״

״אולי תשאירי אותו ליד המיטה. לא כדי שיעיר אותך, אלא כדי שתזכרי.״

״במה?״

״שכשמישהו אומר לך שיש לו רגע בשבילך, לפעמים הוא נותן לך את הדבר היקר ביותר שיש לו.״

כעבור שבוע חזרה הילדה לחנות.

״לא באתי לתקן משהו,״ אמרה. ״רק רציתי לספר לך שאתמול בבוקר קמתי בשש. הכנתי שתי כוסות תה, וישבתי עם אמא במרפסת.״

״ושמת ביסקוויט ליד הכוס שלה?״ שאל ראווי.

״לא,״ צחקה. ״נתתי לה את שלי.״

אחרי שהלכה, ראווי סגר את החנות מוקדם.

לראשונה מזה שנים, הוא נסע לבקר את אחיו.

לא היה לו שום דבר מיוחד לומר לו.

אבל היה לו זמן.