הכינור שלא ניגן
סיפור קצר על מה שנשאר בידיים, גם כשהן כבר לא יכולות לבנות.

במשך ארבעים שנה, אלכסנדר בנה כינורות.
הוא ידע לזהות עץ טוב לפי הצליל שהשמיע כשנקש עליו. ידע להרגיש באצבעותיו מתי המיתרים מתוחים בדיוק במידה הנכונה.
אבל יותר מכול, אהב את הרגע שבו ניגן מישהו בכינור שסיים לבנות.
יום אחד החלו ידיו לרעוד.
בהתחלה מעט. אחר כך יותר.
הרופא אמר שהרעד כנראה לא ייעלם.
אלכסנדר ניסה להמשיך לעבוד. הוא שבר שני כינורות, חתך את אצבעו, ולבסוף סגר את הסדנה.
במשך חודשים לא נכנס אליה.
בוקר אחד הגיעה נכדתו, אמה, עם כינור ישן שמצאה בארון.
"סבא, תלמד אותי לנגן?"
"אני כבר לא יכול לעשות את מה שעשיתי פעם," ענה.
"אבל לא ביקשתי שתבנה לי כינור."
הוא הביט בה.
"רק שתלמד אותי איך לגרום לו לשיר."
אלכסנדר חייך בעצב. אחר כך לקח את הכינור, הניח אותו בידיה והראה לה כיצד להחזיק את הקשת.
הצליל הראשון היה נורא.
אמה פרצה בצחוק.
גם הוא.
במשך השבועות הבאים הם נפגשו בכל יום חמישי. הוא לימד אותה להקשיב, להרגיש, למצוא יופי גם בצליל שאינו מושלם.
ערב אחד, באמצע מנגינה פשוטה, אמה עצרה.
"סבא, למה אתה בוכה?"
הוא ניגב את עיניו.
"כי חשבתי שאיבדתי את המוזיקה."
"אבל היא פה," אמרה, והרימה את הכינור.
אלכסנדר הביט בידיו הרועדות, ואז בנכדתו.
במשך חודשים הוא התאבל על הידיים שכבר לא היו לו.
ורק עכשיו הבין כמה אהבה עוד נשארה בהן.
הוא לא חזר לבנות כינורות.
אבל בכל יום חמישי, כשהצלילים מילאו את הבית, הוא הרגיש שהמוזיקה מעולם לא עזבה אותו.
לפעמים החיים לוקחים מאיתנו את הדרך שבה ידענו לתת משהו לעולם. זה לא אומר שלקחו מאיתנו את מה שיש לנו לתת.
אפיקטטוס, "המדריך" 1; מרקוס אורליוס, "מחשבות לעצמי"
סיפור מקורי ובדיוני של אוהננדה, בהשראת תורתם של אפיקטטוס ומרקוס אורליוס על ההבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שאינו בשליטתנו. אלכסנדר ואמה הם דמויות בדיוניות; זה אינו משל סטואי עתיק ואינו תיאור היסטורי.
בהשראת החוכמה הסטואית המזכירה לנו שלא תמיד נוכל לבחור מה החיים ייקחו מאיתנו, אבל עדיין נוכל לבחור מה לעשות עם מה שנותר.
הסיפור שואב השראה מתורתם של אפיקטטוס ומרקוס אורליוס, ובמיוחד מן ההבחנה בין נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתנו לבין הבחירות, האופי והמעשים שנשארים בידינו.
שאלות ותשובות
+מה המסר של הסיפור "הכינור שלא ניגן"?
בהשראת החוכמה הסטואית המזכירה לנו שלא תמיד נוכל לבחור מה החיים ייקחו מאיתנו, אבל עדיין נוכל לבחור מה לעשות עם מה שנותר.
+האם זה סיפור אמיתי?
סיפור מקורי ובדיוני של אוהננדה, בהשראת תורתם של אפיקטטוס ומרקוס אורליוס על ההבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שאינו בשליטתנו. אלכסנדר ואמה הם דמויות בדיוניות; זה אינו משל סטואי עתיק ואינו תיאור היסטורי.
+מאיזו מסורת חוכמה הסיפור שואב השראה?
סטואיציזם — אפיקטטוס, "המדריך" 1; מרקוס אורליוס, "מחשבות לעצמי". חופש דרך מה שתלוי בנו.
על מה אתה מתאבל היום, שאולי עדיין נמצא בידיך בצורה אחרת?


