האיש שהחזיק את הגשם

במשך שלושים ושבע שנים היה ראווי אחראי על הסכר שמעל הכפר.

בכל בוקר, עוד לפני שהשמש עלתה, היה מטפס במדרגות האבן, בודק את שערי המים ומקשיב לנהר.

אנשי הכפר נהגו לומר: ״כל עוד ראווי שם, אנחנו יכולים לישון בשקט.״

והוא אהב את המשפט הזה.

אולי יותר מדי.

בלילה שבו הגיע הגשם הגדול, היה ראווי לבדו בסכר.

המים עלו במהירות שלא ראה מימיו. העצים נעקרו מן האדמה, והנהר שאג כמו חיה פצועה.

ראווי הבין שעליו לפתוח את שער החירום.

אבל אם יפתח אותו, המים יציפו את השדות התחתונים. יבול של שנה שלמה יאבד.

ואם לא יפתח, הסכר עלול לקרוס ולסחוף את הכפר כולו.

ידיו רעדו.

במשך שלושים ושבע שנים ידע תמיד מה לעשות.

הפעם לא.

הוא נזכר באביו, שלימד אותו את מלאכת הסכר.

״יום אחד,״ אמר לו אביו, ״תעמוד מול החלטה שלא תוכל לדעת אם הייתה נכונה.״

״ומה אעשה אז?״ שאל ראווי הצעיר.

אביו חייך בעצב.

״תעשה את מה שאתה חייב לעשות. ואחר כך תצטרך ללמוד לחיות בלי לדעת.״

ראווי פתח את השער.

המים פרצו בעוצמה אדירה.

עם שחר, הכפר עדיין עמד.

אבל השדות היו הרוסים.

אנשים בכו למראה היבול האבוד. איש אחד צעק לעברו: ״אתה יודע כמה עבדנו בשביל האדמה הזאת?״

ראווי לא השיב.

הוא חזר לביתו, התיישב על הרצפה ולא יצא ממנה שלושה ימים.

ביום הרביעי נשמעה דפיקה בדלת.

זאת הייתה ילדה קטנה בשם טארה. היא החזיקה בידה קערה ובה מעט אורז.

״אמא שלחה לך אוכל,״ אמרה.

״אני לא רעב.״

הילדה הניחה את הקערה לידו.

״אבא אומר שבגללך איבדנו את כל האורז שלנו.״

ראווי השפיל את עיניו.

״יכול להיות שהוא צודק.״

טארה התיישבה לידו בשקט.

״אבל סבתא אומרת שבגללך אבא עדיין כאן כדי לכעוס.״

ראווי הרים אליה את מבטו.

הילדה קמה והלכה.

באותו ערב יצא ראווי מביתו.

הוא הלך אל השדות המוצפים. אנשים עבדו בבוץ, ניסו להציל זרעים, לתקן תעלות, להרים גדרות שנפלו.

ראווי כרע לצידם והתחיל לעבוד.

איש לא הודה לו.

חלקם אפילו לא הביטו בו.

אבל למחרת חזר.

וגם ביום שאחריו.

שבועות חלפו.

בוקר אחד, כשהשמש עלתה מעל האדמה החרושה, ניגש אליו האיש שצעק עליו באותו לילה.

הם עבדו זה לצד זה זמן רב בלי לדבר.

לבסוף שאל האיש:

״אתה עדיין חושב שעשית את הדבר הנכון?״

ראווי נעץ את המעדר באדמה.

״אני לא יודע,״ השיב.

״ואתה לא מפחד שטעית?״

״מאוד.״

״אז איך אתה ממשיך?״

ראווי הביט בידיו המכוסות בוץ.

״פעם חשבתי שהתפקיד שלי הוא להציל את היבול.״

הוא חייך חיוך קטן.

״היום אני חושב שהתפקיד שלי הוא פשוט לדאוג לאנשים. גם כשאני לא מצליח להציל את מה שיקר להם.״

האיש שתק.

ואז הושיט לו שקית זרעים.

״בוא,״ אמר. ״ננסה שוב.״

באותה שנה צמח בשדות יבול קטן מהרגיל.

אבל בכל בוקר, כשיצא ראווי לעבוד, הוא כבר לא שאל את עצמו אם יסלחו לו.

הוא רק שאל היכן זקוקים לו היום.

ולראשונה מזה שלושים ושבע שנים, כשהתחיל לרדת גשם, הוא לא הרגיש שהוא חייב להחזיק את השמיים.