השיר שאמא שכחה

בכל יום חמישי הייתה מרים מבקרת את אמה בבית הקטן שבקצה העיר.

פעם הייתה אמה אישה מלאת חיים. היא ידעה מאות שירים בעל פה, צחקה בקול רם, ותמיד אמרה למרים: "כשהלב שר, אפילו אלוהים עוצר להקשיב."

אבל בשנים האחרונות החלה לשכוח.

תחילה שכחה היכן הניחה את המפתחות. אחר כך שמות של שכנים. ולבסוף, גם את שמה של בתה.

בכל ביקור הייתה מרים מתיישבת מולה ושואלת בעדינות: "אמא, את יודעת מי אני?"

לפעמים אמה חייכה. לפעמים נראתה מבולבלת.

ויום אחד אמרה: "אני מצטערת, ילדתי. אני לא זוכרת."

מרים יצאה אל החצר ובכתה.

שם פגשה את פאריד, הגנן הזקן שטיפל בעצי הרימון.

"מה כואב לך, בתי?" שאל.

"היא כבר לא מכירה אותי," לחשה מרים. "אני באה אליה בכל שבוע, והיא אפילו לא יודעת שאני הבת שלה."

פאריד הניח את המזמרה.

"את מכירה את הסיפור על החליל?" שאל.

מרים הנידה בראשה.

"חליל עשוי מקנה שנלקח מגדת הנהר. כל חייו הוא מתגעגע למקום שממנו בא. אבל דווקא מתוך החלל הריק שבתוכו נולד השיר."

"ומה זה קשור לאמא שלי?"

"אולי את כל כך עסוקה במה שנעלם, עד שאינך שומעת את מה שעוד נשאר."

מרים שתקה.

בשבוע שלאחר מכן חזרה אל אמה.

הפעם לא שאלה אם היא זוכרת.

היא פשוט התיישבה לצדה, לקחה את ידה והחלה לזמזם שיר ישן שאמה נהגה לשיר לה בילדותה.

אמה עצמה את עיניה.

אחרי רגע הצטרפה לזמזום.

הן ישבו כך דקות ארוכות, שתי נשים מחזיקות ידיים ושרות מנגינה שכבר לא היו לה מילים.

כשמרים קמה ללכת, משכה אמה בעדינות בשרוולה.

"אני לא יודעת מי את," אמרה, "אבל כשאת כאן, אני מרגישה בבית."

מרים כרעה לצדה וחיבקה אותה.

לראשונה מזה חודשים, היא לא בכתה על מה שאיבדה.

היא בכתה על מה שעדיין היה שם.

ובדרך הביתה הבינה משהו שלא הצליחה להבין בכל אותן שנים:

לפעמים הזיכרון שוכח את האהבה. אבל האהבה אינה זקוקה תמיד לזיכרון כדי להמשיך להתקיים.