הסיכוי להיות כאן

בכפר קטן למרגלות ההימלאיה חי נער בשם אנאנד, שנהג לשאול שאלות שאיש לא ידע לענות עליהן.

יום אחד שאל את סבו:

״סבא, למה הנזירים אומרים שלהיוולד כאדם זה דבר כל כך נדיר? הרי בכל יום נולדים אלפי ילדים.״

סבו חייך. ״בוא איתי.״

הם טיפסו בשביל צר עד לאגם הררי. המים היו עמוקים ושקטים, וערפל דק ריחף מעליהם.

הסב השליך למים טבעת עץ קטנה.

״דמיין,״ אמר, ״שבקרקעית האגם חי צב עיוור. אחת למאה שנים הוא עולה אל פני המים כדי לנשום. הטבעת הזאת נעה עם הרוח, הגלים והזרמים. מה הסיכוי שברגע שהצב יעלה, ראשו יעבור בדיוק דרך הטבעת?״

אנאנד צחק.

״כמעט בלתי אפשרי.״

״כך,״ אמר הסב, ״תיאר הבודהה את נדירות הלידה כאדם.״

אנאנד הביט בטבעת שהתרחקה לאטה.

״אבל סבא, אם זה כל כך נדיר, למה רוב האנשים מתנהגים כאילו החיים שלהם מובנים מאליהם?״

הסב שתק לרגע.

״אנאנד, תחשוב על כל היצורים בים, ביערות, מתחת לאדמה. על כל החיים שנולדו וחלפו במשך מיליוני שנים. ומתוך כל האפשרויות האלה, הנה אתה. לא רק חי, אלא יודע שאתה חי. יכול להביט בשמים ולשאול מה משמעותם. יכול להרגיש כאב של אדם אחר ולבחור לעזור לו.״

אנאנד נעצר.

לראשונה בחייו הרגיש את פעימות לבו כאילו שמע אותן מבחוץ.

״אז מה אני אמור לעשות עם המתנה הזאת?״ לחש.

הסב כרע לידו והצביע על פרח קטן שצמח בין האבנים.

״אינך חייב לעשות משהו גדול,״ אמר. ״אבל יהיה חבל מאוד אם תעביר את כל חייך בהמתנה לחיים אחרים.״

באותו ערב, כשחזרו הביתה, אמו של אנאנד קראה לו לארוחת הערב.

כרגיל, הוא עמד לומר ״עוד רגע״.

אבל הפעם עצר.

הוא הביט באמו, שמע את קולה, הריח את האוכל, והרגיש את האוויר הקריר על פניו.

ופתאום הבין.

הצב כבר עלה.

ראשו כבר עבר בטבעת.

והרגע הבלתי אפשרי הזה היה חייו.