חתיכה קטנה מהיקום

במשך שלושים שנה היה דניאל מהנדס גשרים.

הוא אהב דברים שאפשר למדוד. משקל, מרחק, לחץ. לכל בעיה היה פתרון, ולכל פתרון היה חישוב.

אבל בלילה אחד, כשבתו בת השמונה, סופיה, שאלה אותו שאלה פשוטה, לא הייתה לו תשובה.

"אבא, איפה נגמרים השמיים?"

"בחוץ לחלל," אמר.

"ואיפה נגמר החלל?"

"אנחנו לא יודעים."

סופיה חשבה רגע.

"ואם אין לו סוף, אז איפה אנחנו?"

דניאל חייך. "בתוכו."

"ואם אנחנו בתוכו," שאלה, "למה אנחנו אומרים שאנחנו מסתכלים עליו?"

הוא צחק, נשק לה וכיבה את האור.

אבל השאלה נשארה איתו.

למחרת, בעבודה, עמד על גשר חדש שנבנה מעל עמק עמוק.

הרוח הייתה חזקה. מתחתיו זרם נהר, ומעליו נמתחו עננים עד האופק.

לפתע חשב על כל מה שהחזיק אותו באותו רגע.

הגשר. האדמה. כוח המשיכה. האוויר שבריאותיו. השמש שאפשרה לעצים לגדול ולייצר את החמצן שנשם.

הוא חשב על הברזל שבגשר, שנוצר מכוכבים עתיקים. על המים בגופו, שעברו דרך אינספור נהרות וימים לפני שהגיעו אליו.

במשך כל חייו ראה את עצמו כאדם נפרד, העומד מול עולם עצום ומנסה להבין אותו.

ופתאום עלתה בו מחשבה מוזרה.

אולי הוא מעולם לא עמד מול העולם.

אולי הוא היה אחת הדרכים שבהן העולם מביט בעצמו.

באותו ערב מצא את סופיה בחצר, שוכבת על הגב ומביטה בכוכבים.

הוא נשכב לצידה.

"אבא," שאלה, "מצאת איפה נגמרים השמיים?"

"לא."

"אז מה מצאת?"

דניאל חיפש את המילים.

"חשבתי שאני איש קטן שמסתכל על יקום ענק."

"ואתה לא?"

הוא לקח את ידה.

"אני עדיין קטן," חייך. "אבל אולי אני לא כל כך נפרד ממנו."

סופיה שתקה לרגע.

ואז לחצה את ידו.

"אז כשאני מחזיקה אותך," שאלה, "אני מחזיקה קצת מהיקום?"

דניאל הרגיש את עיניו מתמלאות.

"כן, אהובה."

היא חייכה.

"אז תחזיק חזק."

והוא החזיק.