הטיפה שפחדה מן הים

בכפר קטן על גדות נהר הגנגס חיה נערה בשם נילה.

אביה היה דייג. כל בוקר, לפני שהשמש עלתה, הם ירדו יחד אל המים.

"תראי," אמר לה פעם אביה והושיט את ידו אל הנהר. "המים האלה באו מההרים, ויום אחד יגיעו לים."

"והטיפה הזאת?" שאלה נילה והרימה טיפה על קצה אצבעה.

"גם היא," חייך אביה. "שום דבר כאן לא באמת נפרד."

נילה אהבה את המילים האלה, אף שמעולם לא הבינה אותן עד הסוף.

כשהייתה בת שבע עשרה, אביה לא חזר מהנהר.

סערה אחת, וסירה אחת, ואדם אחד שהעולם כבר לא החזיק.

הצער הכה בה כמו גל. היא הפסיקה לרדת אל המים. היא הפסיקה לדבר.

בלילות היא ישבה על הגדה ושאלה את הנהר איך הוא מעז להמשיך לזרום, כאילו לא קרה דבר.

ערב אחד מצאה שם זקן יושב בשקט, פניו אל השקיעה.

"את בוכה על מי שאהבת," אמר. לא שאלה — אמר.

"הוא היה הים שלי," אמרה נילה. "ועכשיו אני לבד."

הזקן הרים קערת חרס קטנה, מילא אותה במי הנהר, והושיט לה.

"מה את רואה?"

"מים."

"ועכשיו," אמר, ושפך את המים חזרה אל הנהר. "לאן הם הלכו?"

"חזרו לנהר."

"והאם הם אבדו?"

נילה שתקה.

"הטיפה פוחדת מן הים," אמר הזקן, "כי היא חושבת שתיעלם. אבל כשהיא נופלת פנימה — היא לא נעלמת. היא הופכת לים."

משהו בתוך נילה נפתח, לאט, כמו דלת שלא נפתחה שנים.

אביה לא נעלם. האהבה שלו לא נעלמה. היא פשוט חזרה אל המים שמהם באה.

מהיום ההוא נילה חזרה אל הנהר.

היא החלה לעזור לדייגים הזקנים לסחוב את הרשתות. הביאה מרק לאלמנה שבקצה הכפר. לימדה את ילדי הדייגים לקרוא.

ובכל פעם שנתנה משהו, הרגישה את אביה קרוב — לא כזיכרון, אלא כזרם.

שנים עברו. לנילה נולד בן.

ערב אחד, כשהשמש שקעה בזהב מעל הגנגס, הם ישבו יחד על הגדה.

"אמא," שאל הילד, "לאן הולכים האנשים כשהם מתים?"

נילה הביטה במים. טיפה אחת ניתזה מהזרם ונחתה חזרה בלי קול.

והיא ענתה לו את מה שאביה לימד אותה, ואת מה שהזקן הראה לה, ואת מה שהלב שלה ידע מזמן: