מה שנשאר
סיפור קצר על גילוי מה נשאר כשכל השאר משתנה.
מיה הגיעה אל המורה עם רשימה ארוכה של דברים שאיבדה.
את העבודה שאהבה.
חברות שנגמרה.
בית שכבר לא היה שלה.
ואפילו, כך אמרה, את האדם שהייתה פעם.
"אני מרגישה שלא נשאר ממני הרבה."
המורה לקח אותה אל הנהר.
"את רואה את המים?"
מיה הנהנה.
"אתמול הם היו כאן?"
"כן."
"אלה אותם מים?"
"לא."
"ומחר?"
"גם לא."
המורה חייך.
"ובכל זאת, הנהר נשאר."
מיה הביטה בזרם. עלים חלפו על פני המים ונעלמו מעבר לעיקול.
פתאום חשבה על כל הדברים שכבר עברו בחייה — האנשים, המקומות, ההצלחות, הפחדים, אפילו הגוף שהשתנה עם השנים.
הכול זרם.
ובכל זאת, היה בתוכה משהו שראה את הכול עובר.
משהו שהיה שם כשהייתה ילדה.
משהו שנמצא שם גם עכשיו.
היא נשמה עמוק.
אולי לא איבדה את עצמה.
אולי איבדה רק דברים שפעם חשבה שהם היא.
יש בנו משהו שאינו נסחף עם כל מה שמשתנה — ולפעמים דווקא כשהכול זז, אפשר סוף־סוף להרגיש אותו.
ברהדארניאקה אופנישד 3.7–3.8; צ׳אנדוגיה אופנישד 6.8.7
“אתה הוא זה.”
סיפור מקורי של אוהננדה, בהשראת ההבחנה האופנישדית בין חוויות משתנות לבין העצמי העמוק, ובייחוד העד הפנימי בברהדארניאקה אופנישד 3.7–3.8 וההוראה טט טוום אסי בצ׳אנדוגיה אופנישד 6.8.7. מיה, המורה והשיחה ביניהם בדיוניים ואינם סיפור עתיק.
האופנישדות מבחינות בין מה שמשתנה — תפקידים, רכוש, נסיבות, מחשבות וחוויות — לבין המודעות שבה השינויים האלה נודעים.
הנהר אינו הגדרה של העצמי העמוק; הוא מציע דימוי שקט לאפשרות להבחין שתוכני החיים ממשיכים לנוע, בעוד היכולת לראות אותם נשארת.
מה השתנה סביבך — ומה בתוכך נשאר נוכח לאורך השינוי?
