תמיד אהבה

בכל יום בשעה ארבע בדיוק הייתה מיה מגיעה לבית האבות עם שני ספלי תה.

אחד לעצמה, ואחד לאביה.

כבר כמעט שנה הוא לא זיהה אותה.

לפעמים קרא לה בשם של אחותו. לפעמים שאל מתי הבת שלו תבוא. ובימים הקשים אפילו ביקש ממנה לצאת כי הוא "מחכה למישהו".

ובכל זאת, בכל יום היא באה.

יום אחד שאלה אותה האחות:

"למה את ממשיכה להגיע כל יום? הוא הרי לא יודע שאת כאן."

מיה שתקה לרגע.

"אני יודעת."

האחות חייכה בעצב.

"זה לא שובר לך את הלב?"

"בהתחלה כן."

"ומה השתנה?"

מיה הביטה באביה. הוא ישב ליד החלון, מחזיק בשתי ידיו את הספל שהביאה לו, מביט בגשם.

"כל החיים חשבתי שאני באה כי הוא אבא שלי. כי הוא אוהב אותי, כי הוא מכיר אותי, כי אני חשובה לו."

היא עצרה.

"עכשיו כל הדברים האלה נלקחו ממני."

"ומה נשאר?"

מיה חייכה.

"האהבה."

באותו רגע אביה הסתובב אליה.

"סליחה," אמר בנימוס, "אנחנו מכירים?"

מיה הרגישה את הדקירה המוכרת בלב.

אבל הפעם היא לא ניסתה להזכיר לו.

היא רק קירבה אליו את הספל ואמרה:

"לא חייבים."

הוא הביט בה וחייך.

"אז למה באת?"

מיה לקחה לגימה מהתה.

"כדי לאהוב אותך."

והיא הבינה פתאום שאולי זו הייתה הפעם הראשונה שאהבה אותו בלי לבקש ממנו דבר בתמורה.