האישה שנשאה אש

ראו אותה בשעת בין הערביים חוצה את השוק בצעדים מהירים.

ביד אחת נשאה לפיד בוער. בשנייה — כד מלא מים.

הסוחרים הפסיקו לרגע לקרוא לעוברים ושבים. אנשים הסתובבו אחריה. לבסוף מישהו אזר אומץ ושאל:

"ראבעה, לאן את הולכת עם אש ומים?"

"לשרוף את גן העדן," ענתה, "ולכבות את אש הגיהינום."

היא המשיכה ללכת.

צעיר שעמד בין הדוכנים רץ אחריה.

"למה?" שאל. "למה שתרצי לעשות דבר כזה?"

ראבעה עצרה.

"כי שניהם מפריעים לנו לאהוב."

הצעיר הביט בה ולא הבין.

"אמור לי," שאלה, "למה אתה מתפלל?"

הוא חשב לרגע. "כדי שאלוהים ייטיב איתי. כדי לזכות בגן העדן. וכדי שלא אגיע לגיהינום."

ראבעה הרימה מעט את הלפיד. האור ריצד על פניה.

"ואם לא היה גן עדן?"

הצעיר שתק.

"ואם לא היה גיהינום?"

הוא השפיל את מבטו.

ראבעה הצביעה על האש שבידה.

"זו הסיבה שאני רוצה לשרוף את גן העדן."

ואז הרימה את כד המים.

"וזו הסיבה שאני רוצה לכבות את הגיהינום."

היא התקרבה אליו מעט.

"כי רק כשלא יישאר דבר להרוויח ודבר לפחד ממנו, נוכל סוף־סוף לשאול את עצמנו את השאלה האמיתית: האם אנחנו אוהבים את אלוהים — או רק את מה שאנחנו מקווים לקבל ממנו?"

ראבעה הסתובבה והמשיכה בדרכה.

שנים אחר כך, כשהצעיר כבר היה איש זקן, הוא עדיין סיפר על הערב ההוא. והוא תמיד אמר:

"לא האש שבידה הפחידה אותי. מה שהפחיד אותי היה שבדרך הביתה ניסיתי להיזכר בדבר אחד שעשיתי בחיי מתוך אהבה בלבד — בלי שכר, בלי הכרה, בלי תקווה לקבל משהו בחזרה."