האישה שנשאה אש

ראו אותה בין הערביים, הולכת מהר, לפיד בוער ביד אחת וכד מים ביד השנייה.

מישהו קרא לשאול לאן היא הולכת.

"לשרוף את גן העדן", אמרה בלי לעצור, "ולכבות את אש הגיהינום."

זו הייתה רַאבִּעַה. צעיר רץ אחריה. "למה?"

"כי הם מפריעים."

היא הסתובבה. "אתה מתפלל. למה?"

הוא חונך היטב, וענה היטב: בשביל השכר, וכדי להינצל מהעונש.

"אם כך אתה משרת נאמן של הנוחות של עצמך. כל עוד יש גן עדן להרוויח, איש לעולם לא יידע אם הוא אוהב את אלוהים או את העתיד של עצמו." היא הרימה את הלפיד. "אז — נשרוף אותו. ואז נראה מי עוד מתפלל."

הוא סיפר את הסיפור הזה כל חייו, ותמיד אמר שהחלק המפחיד לא היה הלפיד. אלא שבדרך הביתה ניסה לנקוב בדבר אחד שעשה אי פעם בלי תמורה — ולא מצא.