המעבורת שלא הגיעה

המעבורת לא הגיעה, לוח היציאות לא הסביר כלום, ואחד־עשר אנשים עמדו על הרציף ברוח צולפת שמצאה את הפתחים בכל מעיל.

האיש במעיל הטוב התחיל לפעול מיד. הוא התקשר למשרד והושאר בהמתנה. חישב בקול רם כמה יעלה לו העיכוב בפגישות, ואז התקשר שוב כדי לומר את זה למישהו.

עד השעה השנייה כבר קבע בבירור שהחברה מנוהלת רע ושכל הבוקר שלו הרוס. הוא צדק, למעשה, בשני הדברים.

האישה הזקנה עם עגלת הקניות ישבה על הספסל ליד המים. היא הפסידה את הטקס של נכדתה בבית הספר, עשר דקות עם חלילית וכתר נייר, וזה היה חשוב לה יותר מכל מה שהוא הפסיד באותו יום. היא בכתה על זה קצרות, בתשע ועשרים, ניגבה את פניה בגב הכפפה, וחזרה להביט במים זזים.

המעבורת הגיעה סוף־סוף באחת־עשרה. שניהם עלו. שניהם הגיעו באיחור של שעתיים, לאותו מסוף, על אותה סירה מאחרת.

אבל היא בילתה את השעתיים האלה עם המים, השחפים, ואבל קצר ואמיתי שבא והלך והשאיר אותה לבד אחר כך. הוא בילה אותן בהמתנה על הקו מול אישה בשם דניז, שעובדת בשירות לקוחות ולא הייתה אשמה, בשום צורה, במזג האוויר.