הילד שחזר אל הפעמון

במנזר קטן בהרים היה ילד שהתקשה מאוד במדיטציה.

בכל בוקר היה יושב לצד הנזירים, עוצם את עיניו ומנסה להתרכז בצליל הפעמון.

אבל בתוך רגעים ספורים מחשבותיו כבר היו רחוקות.

פעם נזכר באמו.

פעם חשב על ארוחת הצהריים.

פעם דמיין את היום שבו יעזוב את המנזר ויראה את העולם.

יום אחד ניגש אל המורה ואמר:

"אני חושב שאני לא מתאים למדיטציה. המחשבות שלי בורחות כל הזמן."

המורה חייך.

הוא צלצל בפעמון ושאל:

"אתה שומע?"

"כן."

כעבור כמה שניות הצליל נעלם.

המורה צלצל שוב.

"ועכשיו?"

"אני שומע שוב."

המורה הביט בו ואמר:

"זה כל התרגול."

הילד לא הבין.

"המחשבה שלך תיעלם עם הצליל ותיסחף למקומות אחרים. ברגע שאתה מבחין בכך — צלצל שוב בפעמון שבתוכך וחזור."

שנים לאחר מכן, כשכבר היה נזיר זקן, שאל אותו תלמיד צעיר:

"אחרי כל השנים האלה, המחשבות שלך כבר לא נודדות?"

הוא חייך.

"בוודאי שהן נודדות.

רק שלמדתי לא לפחד ללכת לאיבוד — כי אני יודע איך לחזור."