האוקיינוס

כל חייו חיכה יונתן לדבר הבא.

כשאסיים את הלימודים — אהיה רגוע. כשאמצא אהבה — אהיה מאושר. כשאקנה בית — ארגיש שהגעתי. כשיהיה לי מספיק כסף — סוף־סוף אנשום.

והדברים אכן הגיעו. ואחריהם, כמעט מיד, הגיעו רצונות חדשים.

יום אחד ישב עם אביו הזקן מול הים. אביו כבר היה חלש, והשניים שתקו זמן רב.

פתאום שאל יונתן: "אבא, יש משהו שאתה עוד רוצה?"

אביו חייך והביט בגלים. "בטח. אני רוצה עוד הרבה דברים. עוד בוקר איתכם. עוד ארוחה משפחתית. עוד פעם אחת לראות את הנכדים רצים אליי בדלת."

הוא עצר לרגע. "אבל פעם חשבתי שאני צריך לקבל את מה שאני רוצה כדי להיות מאושר. היום אני מבין משהו אחר — אפשר לרצות, בלי להיות חסר."

יונתן הסתכל על הים. נהרות נשפכו אליו מרחוק, גלים הגיעו ונעלמו, והים קיבל את כולם — בלי לרדוף אחרי אף אחד מהם.

באותו ערב, בדרך הביתה, הרגיש בפעם הראשונה מזה שנים שאין לו צורך להגיע לשום מקום.

היו לו עדיין חלומות. היו לו עדיין רצונות. אבל לרגע אחד, הוא כבר לא היה נהר שמחפש את הים.