הפרח שלא הגיע למקדש

בכל בוקר, לפני שהשמש עלתה, הייתה אניטה קוטפת את הפרח היפה ביותר בגינתה וצועדת אל המקדש שבקצה הכפר.

היא הייתה מניחה את הפרח לרגלי פסל האל, עוצמת את עיניה ולוחשת:

״אין לי הרבה לתת לך. רק את אהבתי.״

וכך עשתה במשך שנים.

בוקר אחד, בדרכה למקדש, ראתה אישה זקנה יושבת לצד הדרך. בגדיה היו קרועים, ידיה רעדו מקור, ועיניה היו מושפלות.

אניטה עצרה.

״את זקוקה למשהו?״ שאלה.

״רק שמישהו יישב איתי מעט,״ לחשה הזקנה. ״כבר ימים שאיש אינו מדבר אליי.״

אניטה הביטה בפרח שבידה. השמש כבר עלתה, ושערי המקדש עמדו להיסגר.

היא היססה לרגע, ואז התיישבה לצד הזקנה.

הן דיברו. לפעמים שתקו. וכשהזקנה החלה לבכות, אניטה אחזה בידה.

לבסוף חייכה הזקנה ואמרה: ״תודה, בתי. שכחתי איך מרגישים כשמישהו רואה אותך.״

אניטה הניחה את הפרח בחיקה והמשיכה בדרכה.

כשהגיעה למקדש, השערים כבר היו נעולים.

היא התיישבה על המדרגות, עצובה.

״סלח לי,״ לחשה. ״היום באתי בידיים ריקות.״

רוח קלה עברה בין העצים.

ופתאום הבינה דבר שלא הבינה בכל שנות תפילתה.

במשך שנים הביאה את אהבתה אל המקדש, בתקווה שתגיע אל האל.

והבוקר, בפעם הראשונה, הניחה לאהבתה לצאת מן המקדש אל העולם.

אניטה קמה וחייכה.