המתנה

בכל יום ראשון הייתה נעמי נכנסת למקום התפילה הקטן בקצה הרחוב.

היא לא ביקשה דבר.

רק ישבה כמה דקות בשקט, ולפני שיצאה השאירה משהו.

לפעמים פרחים.

לפעמים מטבעות.

פעם אחת אפילו השאירה את השעון היקר שקיבלה מאביה.

"אני רוצה לתת משהו לאלוהים," הסבירה לאיש הזקן ששמר על המקום.

יום אחד הוא שאל אותה:

"ומה נתת לו היום?"

נעמי הראתה לו סל קטן של תפוחים שהביאה מהשוק.

הזקן לקח תפוח אחד בידו.

"יפה. ומי נתן לך את התפוח?"

נעמי חייכה. "האיכר, אני מניחה."

"ומי נתן לאיכר את העץ?"

נעמי כבר הבינה לאן השיחה הולכת.

"ומי נתן לך את היד שהביאה אותו לכאן?" המשיך הזקן.

נעמי שתקה.

הוא הניח את התפוח בחזרה בסל.

"את מנסה כבר שנים לתת לאלוהים דברים שכבר שייכים לו."

"אז מה אני יכולה לתת לו?"

הזקן חייך.

"יש דבר אחד שהוא לעולם לא ייקח ממך."

"מה?"

"את הבחירה שלך לאהוב."

נעמי הביטה בסל שבידיה.

בדרך הביתה היא עברה ליד אדם שישב על המדרכה וביקש אוכל.

לרגע הביטה בתפוחים.

ואז התיישבה לידו.

היא הוציאה שניים.

אחד נתנה לאיש.

אחד שמרה לעצמה.

והם אכלו יחד בשקט.

ביום ראשון הבא נעמי הגיעה בפעם הראשונה מזה שנים בידיים ריקות.

אבל מעולם לא הביאה מתנה גדולה יותר.