התפילה שלא נענתה

במשך חודשים התפלל אדם לדבר אחד.

שאשתו תחלים.

בכל ערב היה יושב ליד מיטתה, מחזיק את ידה ולוחש:

"בבקשה. רק אותה תשאיר לי."

הוא הבטיח הבטחות.

הודה על כל יום נוסף.

ניסה להאמין חזק יותר.

אבל בוקר אחד היא מתה.

אדם לא התפלל יותר.

במשך שבועות עבר ליד המקום שבו נהג להתפלל ולא נכנס.

"מה הטעם?" אמר כשחבר שאל אותו. "ביקשתי דבר אחד."

חודשים אחר כך, בדרכו הביתה, ראה אישה מבוגרת מנסה להרים שקית מצרכים שנקרעה על המדרכה.

פעם היה ממשיך ללכת.

הפעם עצר.

הוא אסף את המצרכים, נשא אותם עד לביתה, וכשהגיעו לדלת היא אחזה לרגע בידו.

"תודה," אמרה. "היום הייתי צריכה שמישהו יעצור."

המילים ליוו אותו כל הדרך הביתה.

למחרת עצר בשביל מישהו אחר.

ואחר כך שוב.

לא מפני שהאמין שהעולם הוגן.

לא מפני שכאב לו פחות.

ולא מפני שקיבל תשובה.

פשוט מפני שהאהבה שהייתה בו לא מתה יחד איתה.

ערב אחד, אחרי כמעט שנה, הוא נכנס שוב למקום שבו נהג להתפלל.

הוא ישב בשקט זמן רב.

לבסוף לחש:

"אני עדיין לא מבין למה לקחת אותה."

הוא עצר.

"אבל תודה שנתת לי לאהוב אותה."

זו הייתה התפילה הראשונה שלו שלא ביקשה דבר.

ואולי דווקא משום כך, זו הייתה הפעם הראשונה שבה כל כולו התפלל.