הפנס

תלמיד זן עמד לצאת למסע ארוך לבדו.

בלילה שלפני יציאתו הוא ניגש אל המורה ואמר:

"אני מפחד. אינני יודע מה מחכה לי בדרך."

המורה נתן לו פנס קטן ואמר:

"צא איתי."

הם הלכו אל מחוץ למנזר. הלילה היה חשוך, והפנס האיר רק כמה צעדים לפניהם.

התלמיד נעצר.

"אני לא רואה את סוף הדרך."

"נכון," אמר המורה.

"אז איך אדע שאני הולך למקום הנכון?"

המורה הצביע על האדמה המוארת לפני רגליו.

"אתה רואה את הצעד הבא?"

"כן."

"זה מספיק."

הם המשיכו ללכת.

בכל פעם שהתקדמו, הופיע מתוך החושך עוד חלק קטן מן הדרך.

רק אז הבין התלמיד:

הוא חשב שאומץ פירושו לראות את כל הדרך ולהיות בטוח בה.

אבל אולי אומץ הוא דבר פשוט יותר —

לראות רק את הצעד הבא,

ולעשות אותו בכל זאת.