החדר האחרון
סיפור קצר על הרגע שבו לא חסר דבר.
דניאל היה אדם שהצליח כמעט בכל מה שתכנן.
בגיל שלושים רצה בית. השיג.
בארבעים רצה כסף. השיג.
בחמישים רצה שיכירו בשמו. גם זה הגיע.
אבל בכל פעם שהשיג משהו, השקט החזיק מעמד רק כמה ימים.
יום אחד שאל מורה זקן:
"מה עוד חסר לי?"
המורה השיב:
"שב כאן חמש דקות ואל תשיג דבר."
דניאל צחק.
"זה הכול?"
הוא התיישב.
אחרי דקה רצה לקום.
אחרי שתיים בדק את השעה.
אחרי שלוש כבר תכנן את המשך היום.
"אני לא מצליח," אמר לבסוף.
"אני יודע."
"מה אני אמור לעשות?"
"כל חייך בנית עוד חדר כדי שיהיה לך מקום להיות בו. אבל מעולם לא למדת פשוט להיות."
דניאל נשאר לשבת.
לראשונה בחייו, לא היה שום מקום להגיע אליו.
ולרגע קצר מאוד — גם לא היה חסר דבר.
אולי השלווה אינה הדבר האחרון שנשיג, אלא מה שנשאר כשאנחנו מפסיקים לרגע להשיג.
האופנישדות
סיפור מקורי של אוהננדה בהשראת רעיונות מן האופנישדות. דניאל והמורה בדיוניים; אין זה סיפור עתיק או תרגום.
בהשראת האופנישדות — ובמיוחד הרעיון שהשלמות והאושר העמוק אינם דבר שיש להשיג מבחוץ, אלא מתגלים כאשר האדם מפסיק לחפש את עצמו בדברים החולפים.
מה היית מגלה אילו ישבת חמש דקות בלי לנסות להגיע לשום מקום?
