האיש שתיקן את השמיים

במשך עשרים ושבע שנים היה דניאל מתקן דברים.

מכונות כביסה, מקררים, מזגנים. הוא היה מסוג האנשים שלא מסוגלים לראות משהו מקולקל בלי לנסות לתקן אותו.

גם אנשים ניסה לתקן.

כשאשתו הייתה עצובה, הציע פתרונות. כשבנו נכשל במבחן, הכין לו תוכנית לימודים. כשחבר סיפר על בעיה, דניאל מיד ידע מה צריך לעשות.

יום אחד התקשרה אליו בתו בת השש־עשרה.

״אבא, אפשר שתבוא לקחת אותי?״

הוא מצא אותה יושבת על ספסל ליד בית הספר, בוכה.

״מה קרה?״

״החברות שלי כבר לא רוצות להיות איתי.״

״אז תמצאי חברות אחרות,״ אמר. ״את ילדה מדהימה. הן לא שוות אותך.״

היא שתקה.

״אולי נדבר עם המחנכת?״

״אבא, די.״

״אני רק מנסה לעזור.״

״אני יודעת,״ לחשה. ״אבל לפעמים אני רוצה שתפסיק לתקן אותי.״

המילים האלה נשארו איתו.

באותו ערב יצא להליכה.

בפארק ישב איש מבוגר מול שלולית גדולה שנוצרה מהגשם.

הוא החזיק ענף קטן והוציא ממנה עלים.

״מה אתה עושה?״ שאל דניאל.

״מנסה לראות את השמיים.״

דניאל הביט בשלולית. המים היו עכורים, מלאים בבוץ.

״ככה לא תראה כלום. צריך לרוקן אותה ולמלא במים נקיים.״

האיש חייך.

״אולי.״

הוא הניח את הענף בצד.

השניים ישבו בשקט.

לאט לאט שקע הבוץ.

הרוח נרגעה.

ופתאום הופיעו בתוך השלולית עננים לבנים, ומעליהם פיסה כחולה של שמיים.

דניאל חייך.

״לא עשית כלום.״

״נכון,״ אמר האיש.

״אז איך השמיים הופיעו?״

האיש הביט בו.

״הם היו שם כל הזמן.״

למחרת בערב דפק דניאל על דלת חדרה של בתו.

״אפשר להיכנס?״

היא הנהנה.

הוא התיישב לידה על המיטה.

״חשבתי על מה שאמרת אתמול.״

״אבא, אני לא רוצה עוד עצות.״

״אני יודע.״

היא חיכתה.

״אז מה אתה רוצה?״

״להיות פה. אם זה בסדר מבחינתך.״

היא משכה בכתפיה.

דקות ארוכות ישבו בלי לדבר.

ואז הניחה את ראשה על כתפו.

״אבא?״

״כן, אהובה?״

״זה עדיין כואב.״

דניאל הרגיש את הדחף המוכר לומר משהו חכם, למצוא פתרון, להבטיח שהכול יסתדר.

אבל הפעם רק הניח את ידו על ידה.

״אני יודע.״

והם נשארו כך.

הכאב לא נעלם.

החברות לא חזרו.

שום דבר לא תוקן.

אבל בפעם הראשונה, בתו לא הייתה צריכה להיות בסדר כדי להרגיש אהובה.