מוכר חלילי הקנה
סיפור קצר על על החור שממנו באה המוזיקה.
צעיר בא אל מוכר החלילים וביקש את זה עם הצליל היפה ביותר.
"בשביל מי?"
הוא היסס. התשובה הכנה הייתה: בשביל אישה שהתחתנה עם מישהו אחר.
הזקן הוריד חליל. "הוא גדל שנתיים במים שבהם נולד. ואז נכרת מהם, ולעולם לא יחזור." הוא סובב אותו. "אחר כך חוללו אותו מבפנים. ואז שרפו אותו — כאן, וכאן — עד שנשאר חור בכל מקום שנשרף."
הצעיר הביט בשורת החורים הקטנים עם השוליים השחורים.
"וזה מה ששר", אמר הזקן. "לא העץ. קנה בלי חורים הוא מקל. אטום, שלם, שותק."
הצעיר ניגן ארבעה צלילים, גרוע. משהו ברביעי צינן לו את העורף.
הזקן נקב במחיר נמוך מדי, ונתן את העצה היחידה שנתן למישהו באותה שנה: "אל תבזבז את החורף הזה בניסיון להיות שוב אטום."
אל תבזבז את החורף בניסיון להיות שוב אטום. הפתחים הם מה ששר.
Ohananda.com
רומי, המת׳נווי, ספר א׳, שורות הפתיחה (שירת הקנה)
המת׳נווי נפתח בקינת הקנה על ערוגת הקנים שממנה נכרת — מן הקטעים המפורסמים ביותר בספרות הפרסית. השוק, מוכר החלילים והצעיר הם של אוהננדה; שום ניסוח כאן אינו מוצג כדבריו של רומי.
רומי פותח את שירתו הגדולה בחליל קנה שבוכה על הערוגה שממנה נכרת, ואומר במפורש שהבכי הזה הוא כל נושא הספר.
הטענה הסופית אינה שהסבל טוב. היא שהפרידה יוצרת געגוע, והגעגוע מניע אדם אל מה שהוא אוהב. מכאן הנחמה המוזרה: החורים אינם הנזק שהרס את הכלי. מבחינה מכנית, הם הסיבה שיש בכלל מוזיקה.
מה נחצב בך — ואיזה צליל עבר דרכך מאז?
