נוטע החרובים
סיפור קצר על על עבודה שלא תזכה לראות את סופה.
הנער מצא את הזקן כורע בשדה עם שישה שתילים ומעדר כבד מדי בשבילו.
"מה זה?"
"חרוב."
"זה לוקח שבעים שנה. אתה בן שבעים ושמונה."
"שבעים ותשע באביב."
הנער עשה את החשבון, ומכיוון שהיה בן ארבע־עשרה, אמר אותו בקול. "אתה לא תאכל מהם אף פעם."
"לא."
"אז למה?"
הזקן הביט אל קצה השדה, שם החרובים היו כה גדולים עד שהעזים ישנו מתחתיהם.
"כשהייתי בגילך אכלתי מהם. אף פעם לא שאלתי מי נטע אותם." הוא הידק את האדמה סביב שתיל. "ואז הבנתי שמישהו כרע בשדה הזה לפני שנולדתי, בשביל נער שלעולם לא יפגוש."
"וזה מה שגרם לך לעשות את זה?"
"זה גרם לי להתבייש", אמר הזקן. "זה מה שעשיתי עם הבושה."
לא עליך לסיים את המלאכה. אבל גם אינך חופשי לנטוש אותה.
Ohananda.com
תלמוד בבלי, תענית כג ע״א (חוני והחרוב); פרקי אבות ב׳:ט״ז
“לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה.”
הציטוט הוא מפרקי אבות ב׳:ט״ז (רבי טרפון). מוטיב עץ החרוב לקוח מסיפור חוני המעגל בתענית כג ע״א; העיבוד הזה הוא של אוהננדה.
התלמוד מספר על חוני שפגש אדם נוטע חרוב. שבעים שנה עד שייתן פרי, אומר האיש; הוא מצא את העולם מלא בעצים שאבותיו נטעו בשבילו.
פרקי אבות מספקים את המוסר בשורה אחת: אינך מחויב לסיים, ואינך רשאי להפסיק. זה מייצב מול כל דבר שגדול מחיים אחדים — מחלה, מוסד, כדור הארץ. הדרישה להשלים מוסרת; התירוץ לפרוש נדחה.
מה היית מתחיל, אילו קיבלת שלעולם לא תראה את זה מושלם?
