הפרח שלא רצה לפרוח
סיפור קצר על האושר שכבר נמצא בצל העץ.
בכל בוקר היה דניאל יוצא אל הגינה הקטנה שמאחורי ביתו, ומתבונן בעץ הלימון ששתל לפני שנים.
העץ היה בריא, עליו ירוקים, אך פירותיו מעטים.
מעבר לגדר צמח עץ הלימון של שכנו, עמוס פירות צהובים וגדולים.
"מה חסר לך?" היה דניאל שואל את העץ שלו. "אני משקה אותך, מדשן, מטפל בך. למה אינך כמו העץ של השכן?"
השנים חלפו. דניאל החליף אדמה, גזם ענפים, ניסה שיטות חדשות. אבל בכל פעם שיצא לגינה, מבטו נדד אל מעבר לגדר.
יום אחד הגיעה נכדתו הקטנה לביקור.
היא התיישבה בצל העץ, קטפה לימון אחד, וביקשה מסבה להכין לה לימונדה.
כשחזר עם הכוס, מצא אותה שוכבת על הדשא, מחייכת אל השמיים.
"סבא," אמרה, "איזה מזל שיש לך את העץ הזה."
דניאל צחק בעצב. "הלוואי שהיה נותן יותר פירות."
הילדה הביטה בו בפליאה.
"יותר פירות? אבל סבא, אני באה לכאן בשביל הצל."
דניאל התיישב לצדה.
לראשונה זה שנים הבחין ברוח העוברת בין העלים, בציפורים המקננות בענפים, באור השמש המרקד על האדמה.
כל השנים ביקש מן העץ לתת לו משהו אחר.
ורק עכשיו ראה את כל מה שכבר נתן.
לפעמים האושר אינו מחכה שנקבל יותר. הוא מחכה שנראה את מה שכבר יש.
מה שכבר כאן עשוי להעניק לנו יותר ממה שעוד חסר.
סנטושה — סוטרות היוגה של פטנג'לי, 2.42
“מתוך שביעות רצון נובע אושר שאין למעלה ממנו.”
סיפור מקורי ובדיוני של אוהננדה בהשראת חוכמת היוגה העתיקה, ולא אירוע היסטורי או סיפור מתוך סוטרות היוגה. הציטוט מסוטרה 2.42 מובא בתרגום עברי חופשי.
סנטושה, אחת מחמש הניאמות ביוגה, מלמדת על שביעות רצון עמוקה שאינה תלויה בכך שהמציאות תתאים לכל רצונותינו.
מה בחייכם כבר מעניק לכם צל, בזמן שאתם מחכים לפירות?
