כשתהיה מוכן

במשך שנים הבטיח תומאס לעצמו שיום אחד יחזור להתפלל.

כשיהיה אדם טוב יותר.

כשיפסיק לכעוס כל כך.

כשיסלח לאחיו.

כשיהיה פחות אנוכי.

כשירגיש שהוא באמת ראוי לעמוד מול אלוהים.

עד אז, חשב, אין טעם להעמיד פנים.

ערב אחד ישב עם סבתו במטבח וסיפר לה על כך.

היא הקשיבה בשקט בזמן שקילפה תפוז.

"אני פשוט עוד לא מוכן," אמר.

היא הפרידה פלח אחד והגישה לו.

"אתה זוכר כשהיית קטן והיית חוזר מהגינה?"

תומאס חייך. "בערך."

"היית נכנס לכאן מכוסה בבוץ. ידיים, פנים, נעליים. הכול."

"נשמע הגיוני."

"ומה הייתי אומרת לך?"

"ללכת להתרחץ?"

היא צחקה.

"לא. קודם היית רץ אליי."

תומאס הביט בה.

"ואתה חושב שחיכיתי שתהיה נקי לפני שחיבקתי אותך?"

החיוך נעלם מפניו.

סבתו הניחה את ידה על ידו.

"אתה מנסה להתנקות כדי להיות ראוי לאהבה. אולי דווקא האהבה היא זו שתנקה אותך."

באותו לילה, בפעם הראשונה מזה שנים, תומאס התיישב ליד מיטתו.

לא היו לו מילים יפות.

הוא עדיין כעס על אחיו.

עדיין התבייש בדברים שעשה.

עדיין לא היה האדם שרצה להיות.

אז הוא אמר רק:

"הנה אני."

והפעם לא ביקש להיות טוב מספיק כדי להתקרב.

הוא פשוט התקרב.