המתנה שלא נפתחה

כשאחותו הצעירה זכתה בפרס הספרותי הגדול, היה רפאל הראשון לחבק אותה.

״ידעתי שתצליחי,״ אמר וחייך.

אבל בדרך הביתה הרגיש משהו מכווץ בחזהו.

גם הוא כתב במשך שנים. גם הוא חלם לפרסם ספר. במגירת שולחנו נחו שלושה כתבי יד שאיש לא רצה להוציא לאור.

באותו לילה לא הצליח להירדם.

הוא אהב את אחותו. באמת אהב אותה.

אז מדוע הצלחתה הכאיבה לו כל כך?

למחרת יצא להליכה ארוכה. ליד גן ציבורי ראה איש זקן מאכיל ציפורים.

״אפשר לשאול אותך משהו מוזר?״ שאל רפאל.

הזקן הנהן.

״אפשר לאהוב מישהו ובכל זאת לקנא בו?״

״בוודאי,״ השיב הזקן. ״לפעמים דווקא באנשים שאנחנו אוהבים אנחנו מקנאים יותר מכול.״

״ואיך מפסיקים?״

הזקן פיזר עוד פירורים.

״אתה רואה את הציפורים האלה?״

רפאל הביט בהן.

״כשאחת מוצאת פירור, האם האחרות נעשות פחות רעבות?״

״לא.״

״נכון. אבל בני אדם עושים דבר מוזר. כשמישהו אחר מקבל משהו טוב, אנחנו מרגישים כאילו לקחו אותו מאיתנו.״

רפאל חייך במבוכה.

״ומה עושים עם ההרגשה הזאת?״

״לא נלחמים בה. רק שואלים אותה שאלה אחת: האם אני רוצה שהאדם הזה יהיה מאושר?״

״בוודאי.״

״אז תן לעצמך לשמוח באושרו. את הכאב שלך תוכל לפגוש אחר כך. הוא לא חייב להיעלם כדי שתשמח בשבילו.״

באותו ערב התקשר רפאל לאחותו.

״אני רוצה שתספרי לי הכול,״ אמר. ״מה הרגשת כשקראו בשמך?״

היא צחקה, סיפרה, בכתה מעט מהתרגשות.

ורפאל הקשיב.

בתחילה עדיין הרגיש את הצביטה המוכרת. אבל ככל ששמע את השמחה בקולה, מצא את עצמו מחייך.

״אני כל כך גאה בך,״ אמר לבסוף.

״אתה יודע,״ השיבה, ״אתה הראשון שקרא את הסיפורים שלי כשהייתי ילדה. אם לא היית מעודד אותי, אולי בכלל לא הייתי מתחילה לכתוב.״

רפאל שתק.

כל השנים חשב שהם רצים באותו מרוץ.

ופתאום הבין שאחותו מעולם לא רצה נגדו.

היא פשוט רצה אל החלום שלה.

לאחר השיחה ניגש למגירה, הוציא את אחד מכתבי היד שלו והתחיל לקרוא.

הוא עדיין רצה להיות סופר.

אבל עכשיו היה בעולם גם סופר אחד נוסף שהוא אהב.