הקערה הסדוקה
סיפור קצר על מה שעובר דרכנו כשאיננו יכולים להחזיק בו.
בכל ערב היה הדרוויש מניח קערת חלב קטנה מחוץ לביתו.
תלמידו הבחין בכך ושאל:
"למי אתה משאיר אותה?"
"לחתול שמגיע בלילה."
התלמיד חייך. "גם זו דרך לעבוד את אלוהים?"
הדרוויש לא ענה.
למחרת מצא התלמיד את הקערה שבורה ליד הדלת. הוא אסף את השברים והשליך אותם.
בערב ראה את הדרוויש מחפש דבר־מה.
"את הקערה?" שאל התלמיד. "זרקתי אותה. היא נשברה."
"איפה?"
התלמיד הראה לו.
הדרוויש הוציא את השברים מן הפח, שטף אותם, חיבר אותם בזהירות ומזג לתוכה חלב.
החלב החל לטפטף דרך הסדקים.
התלמיד הביט בו בתמיהה.
"רבי, היא כבר לא יכולה להחזיק דבר."
הדרוויש הביט בטיפות הנספגות בחול.
"גם אני חשבתי פעם שאני צריך להיות שלם כדי שאלוהים יוכל להשתמש בי."
הוא הניח את הקערה ליד הדלת.
בבוקר הקערה הייתה ריקה.
לצדה היו עקבותיו של החתול.
ומתחת לסדקים, במקום שבו טפטף החלב, התקבצו ציפורים קטנות וניקרו באדמה.
התלמיד הביט בהן וחייך.
לפעמים דווקא מה שאיננו מצליחים להחזיק — הוא מה שאנחנו נותנים לעולם.
אל תמהר לתקן את הסדקים. מה שזורם דרכם מגיע למקומות שהשלמות מעולם לא הייתה מגיעה אליהם.
חוכמה סופית על התמסרות, אהבה אלוהית והאדם ככלי
סיפור מקורי ובדיוני של אוהננדה, בהשראת רעיונות סופיים על ויתור על האגו, אהבה אלוהית והאדם ככלי שדרכו האהבה יכולה לזרום. הסיפור אינו מיוחס לרומי או למורה סופי היסטורי כלשהו.
החוכמה הסופית מדברת לעיתים על הרפיית דרישתו של האגו להיראות שלם, כדי שהאהבה תוכל לעבור דרך האדם במקום להפוך לדבר שהוא מנסה להחזיק בו.
הסדקים אינם מבטלים את תכליתה של הקערה. מה שעובר דרכם מגיע ליותר חיים מכפי שהייתה משרתת אילו החזיקה את החלב בשלמות בתוכה.
מה עשוי לזרום דרככם אם לא תצטרכו עוד להיראות שלמים?
