המקום שבו אלוהים מחכה

בעיר עתיקה בפרס חיה אישה צעירה בשם ליילה.

מאז ילדותה חלמה ליילה לפגוש את אלוהים.

היא קראה ספרי חוכמה, למדה תפילות עתיקות, ובכל בוקר ישבה שעות ארוכות בדממה, בתקווה לשמוע את קולו.

אך השנים חלפו, ואלוהים שתק.

יום אחד שמעה על דרוויש זקן שחי במערה מעבר להרים. סיפרו עליו שמי שמגיע אליו בלב טהור זוכה לשמוע את קולו של האל.

ליילה ארזה מעט לחם ומים ויצאה לדרך.

שלושה ימים הלכה בין הרים ומדבריות.

ביום הרביעי, כשהייתה כבר קרובה למערה, שמעה בכי חלש.

לצד הדרך ישבה אישה זקנה, מחזיקה בידה קערה ריקה.

"בתי," לחשה הזקנה, "לא אכלתי כבר יומיים. האם יש לך מעט לחם?"

ליילה הביטה בשקית שלה. נותרה בה רק פיסת לחם אחת.

היא היססה.

הדרך הייתה ארוכה, והמערה כבר קרובה. אם תיתן את הלחם, תיאלץ להמשיך רעבה.

אך עיניה של הזקנה הזכירו לה את עיני אמה.

ליילה התיישבה לצדה, חילקה את הלחם לשניים, ומזגה לה ממימיה.

הן אכלו בשתיקה.

כשהזקנה סיימה, אחזה בידיה של ליילה ואמרה: "מי ייתן ותמצאי את מה שאת מחפשת."

ליילה חייכה והמשיכה בדרכה.

לקראת שקיעה הגיעה למערה.

הדרוויש ישב בפתחה, עיניו עצומות.

"רבי," אמרה ליילה, "באתי מרחוק כדי לשמוע את קולו של אלוהים."

הזקן פקח את עיניו.

"ומדוע לא הקשבת לו?" שאל.

ליילה נדהמה.

"אבל לא שמעתי דבר."

הדרוויש חייך.

"הבוקר, בדרך לכאן, הוא ביקש ממך לחם."

ליילה קפאה במקומה.

"הוא ישב לצד הדרך," המשיך הזקן, "החזיק קערה ריקה, וקרא לך בתי."

דמעות החלו לזלוג על לחייה.

"אם כך," לחשה, "מדוע לא ידעתי שזה הוא?"

הדרוויש הביט בה בעדינות.

"כי חיפשת קול שירד מן השמים, ולא לב שזקוק ללבך."

ליילה ישבה על האבן מולו זמן רב.

לבסוף שאלה: "אז בשביל מה באתי עד לכאן?"

הזקן הצביע על השביל שבו הגיעה.

"כדי לגלות שהמקום הקדוש ביותר במסע שלך היה המקום שבו עצרת."

למחרת בבוקר יצאה ליילה לדרכה חזרה.

היא כבר לא מיהרה.

בכל אדם שפגשה ראתה עולם שלם. בכל יד מושטת הזדמנות לאהוב.

וכשהגיעה אל המקום שבו ישבה הזקנה, נעצרה.

הקערה הריקה עדיין הייתה שם, מונחת לצד הדרך.

ליילה הרימה אותה בעדינות.

הפעם לא ראתה בה ריקנות.

היא ראתה מקום שאפשר למלא.