האור שאיש לא יכול היה לכבות

בכפר קטן בצפון הודו חי אדם בשם ראווי, שהיה מדליק את פנסי הרחוב בכל ערב.

במשך ארבעים שנה היה יוצא מביתו עם רדת החשכה, נושא סולם קטן וקנקן שמן, ועובר מפנס לפנס בסמטאות הכפר.

אנשי הכפר אהבו אותו.

הילדים היו רצים אחריו וצועקים: "ראווי, תדליק גם את שלנו!"

והוא היה מחייך ואומר:

"אל תפחדו מן החושך. תמיד אפשר להדליק אור."

אבל יום אחד החל ראווי לאבד את ראייתו.

בתחילה התקשה לראות מרחוק. אחר כך התקשה להבחין בפניהם של האנשים. ולבסוף, בתוך חודשים אחדים, העולם כולו הפך לחשכה.

הרופאים אמרו שלא יוכל לראות שוב.

ראווי הסתגר בביתו.

הוא, שהקדיש את חייו להבאת אור לאחרים, לא יכול היה לראות אפילו את אור השמש.

ערב אחד הגיעה לבקרו נכדתו הקטנה, אניה.

"סבא, למה אתה כבר לא יוצא החוצה?"

"כי אין לי עוד מה לתת לעולם", השיב.

"זה לא נכון", אמרה.

ראווי חייך בעצב. "פעם הייתי האיש שמדליק את האורות. עכשיו אני אפילו לא יודע אם יום או לילה."

אניה שתקה לרגע.

ואז שאלה:

"סבא, כשאתה חולם בלילה, אתה רואה דברים?"

"לפעמים", השיב. "אני רואה את הנהר, את הבית שבו גדלתי, ואפילו את סבתא שלך כשהייתה צעירה."

"אבל העיניים שלך עצומות כשאתה חולם, נכון?"

"נכון."

"אז איך אתה רואה?"

ראווי שתק.

הילדה המשיכה.

"וכשאתה זוכר את הפנים של סבתא, אתה רואה אותה?"

"כן", לחש.

"אבל העיניים שלך לא רואות אותה עכשיו."

"לא."

"אז אולי יש בתוכך אור שלא צריך עיניים?"

ראווי הרגיש כאילו מישהו פתח חלון קטן בליבו.

למחרת ביקש מאניה שתוביל אותו אל המקדש הישן שבקצה הכפר.

שם פגש נזיר זקן, שהכיר אותו מילדותו.

"ראווי!" קרא הנזיר. "כמה זמן לא ראיתי אותך."

"גם אני לא ראיתי אותך", השיב ראווי, והשניים צחקו.

אחר כך סיפר לו ראווי על שאלתה של אניה.

הנזיר הקשיב בשקט.

לבסוף שאל:

"ראווי, כשהשמש שוקעת, במה אתה רואה?"

"באור המנורות", השיב.

"וכשהמנורות כבות?"

"בעזרת הקול אני מוצא את דרכי."

"וכשאין קול, ואתה יושב לבדך בדממה?"

ראווי חשב.

"אני עדיין יודע שאני כאן."

הנזיר חייך.

"ומה מאיר את הידיעה הזאת?"

ראווי לא ענה.

הנזיר המשיך:

"יש אור שמאפשר לעיניים לראות. ויש אור שבזכותו אתה יודע שאתה רואה, שומע, חולם, זוכר, ואפילו כואב."

הוא הניח יד על כתפו.

"האור הראשון יכול להיכבות. השני אינו מנורה."

דמעות מילאו את עיניו העיוורות של ראווי.

"אם כך", לחש, "לא איבדתי את כל האור."

"לא", השיב הנזיר. "אבל אולי עכשיו תוכל להכיר אור שלא הבחנת בו קודם."

באותו ערב ביקש ראווי מנכדתו שתביא לו את קנקן השמן הישן.

"סבא, אתה רוצה להדליק את הפנסים?"

"לא", אמר. "אני רוצה שתלמדי אותי איך."

וכך החלו השניים לצאת בכל ערב אל סמטאות הכפר.

אניה טיפסה על הסולם והדליקה את הפנסים, וראווי עמד למטה והדריך אותה.

בדרך היו עוצרים ליד בתים, משוחחים עם אנשים בודדים, מקשיבים לסיפוריהם, ולעיתים רק יושבים איתם בשקט.

לאט לאט החלו אנשי הכפר לומר שהערבים נעשו יפים יותר משהיו אי פעם.

שנים לאחר מכן, כשאניה כבר הייתה אישה צעירה, שאלה את סבה:

"סבא, מה היה הדבר הקשה ביותר בלאבד את הראייה?"

ראווי חשב רגע ארוך.

"האמונה שבלעדיה אינני עוד מי שהייתי."

"ומה גילית?"

הוא אחז בידה.

"שכל חיי חשבתי שאני האיש שמביא אור לעולם."

הוא חייך.

"ורק כשהעולם שלי החשיך, גיליתי שמעולם לא הייתי צריך ליצור את האור. הייתי צריך רק לאפשר לו לעבור דרכי."

באותו רגע נדלק הפנס האחרון בסמטה.

ראווי לא ראה אותו.

אבל הוא שמע את צחוקה של אניה, הרגיש את ידה בתוך ידו, וידע שהערב יפה.